כמובן שהשאלה הכי חמה היום היא, האם לזרוק את הספרים של חיים ולדר ז"ל לפח? אז לפני שנעשה צעד מהיר לחינם, בואו נחשוב עליו קצת, בטח לציבור שממשיך לשמוע את השירים של אייל גולן.
אז איך הכול התחיל?
עיתון הארץ פרסם כתבה מרשיעה על חיים ולדר, שכל מטרתה לבזות את הציבור הדתי והחרדי ולהראות כמה שומרי הדת פושעים וצבועים, מיותר לומר שאין אף נאמנות לכתבה שפורסמה בעיתון חילוני, שכלל לא ניסה לברר את הדברים אלא רק להשמיץ, והמקבל את הדברים עובר על איסורי דאורייתא של לשון הרע.
הרב שמואל אליהו טען שהוקם בית דין שבדק את הטענות והם נכונות [רק נדייק בזמנים, עוד לפני זה כבר פרסם הרב אליהו שחיים ולדר אשם, בטרם הוקם בית הדין], במחילה מכבוד הרב אבל גם לדברים אלו אין שום נאמנות! משתי סיבות: ראשית, חיים ולדר לא היה צד בדיונים בבית הדין, הוא לא שטח את גירסתו לדברים, כלומר אפילו אם היה פה בית דין, הוא לא שמע את שני הצדדים, אלא קיבל החלטה במעמד צד אחד, ללא נתינת יכולת לצד השני להגן על חפותו – בירור כזה אינו בעל הכשרה הלכתית, ואין למסקנותיו אף תוקף.
שנית, לא פורסם בשם מקום "פסק בית דין" [למה? עקב הסיבה הראשונה, זה לא בית דין], עם כל הכבוד לרב אליהו כדי להפיץ ברבים שפלוני רשע ועשה מעשי עוולה, צריך יותר מאשר אמירה שלו, צריך פסק בית דין חתום על ידי שלושת הדיינים, ללא זה מי שמקבל את דברי הרב אליהו עובר על איסור לשון הרע.
כמובן שמחד שאין בדברים אלו, לגרוע מחומרת המעשים, בהנחה שהם יוכחו כאמיתיים. או להקל בחומרת המעשה של התאבדות, והפגם החינוכי שבה.
ומאידך עלינו לראות את המצב בעיניים תורניות, אנחנו לא חיות בג'ונגל, לנו היהודים יש הלכות לשון הרע, הלכות שבעצם יוצרות 'מעטפת הגנה', ושומרות על החפים מפשע מפני פגיעה בהם. כמו כן, גם כאשר אדם חטא ועשה עוול, עלינו לצעוד לאור הלכות לשון הרע, כדי ליצור את הפתרון האולטימטיבי למעשיו, ולא להענישו בצורה שאינה נכונה או לא מידתית.