אסון מירון
אסון מירון צילום: דוד כהן, פלאש 90

מדינה יקרה מאד, ראשית צמיחת גאולתנו, מתלבטת למי לפנות - לראש הממשלה, שרים, אנשי ציבור אולי פקידי אוצר.

לפני יותר משמונה חודשים אבדנו את אח שלנו, ידידיה, ממש איבדנו, עד היום אנחנו מחפשים. קמים בבוקר ותוהים. אולי היה זה חלום שווא?! כמונו עוד משפחות רבות, לא רק 45 ההרוגים, אלא מאות אנשים שיומם לא יחזור להיות כשהיה.

עם ישראל הפשוט, העדין, הרחמן, רבנים מכל הגוונים וסתם תלמידי תיכון מכל הארץ, ליווה אותנו בשבעה ואף פוגש ומלווה אותנו היום, אבל ממך- מדינה יקרה, לא שמענו כלום.

אף נציג רשמי שלך לא הגיע, לא בשבעה ולא אחרי, היו ח״כים שהגיעו להזדהות והיו אנשי ציבור ומכתב אחד מראש ממשלה לשעבר, וסליחה אם שכחתי עוד. עברו כמה חודשים אבל- אף אחד לא שואל אותנו, איך אתם קמים בבוקר? האם אתם מצליחים לעבוד? האם אתם מצליחים לתפקד? אולי נפגעה לכם הפרנסה? בואו, נעזור לכם לעמוד על הרגליים.

אף נציג רשמי של המדינה לא שואל- איך ניתן לקצר את ההליכים הבירוקרטיים סביב כל פרט כדי שיהיה לכם יותר קל. אף נציג רשמי לא פרט בפנינו את סיבת המוות. אף נציג רשמי של המדינה לא דואג לטיפולים להורים השכולים, לילדים היתומים לנשים האלמנות, לאחים השכולים. כל זה, לא מותרות, זהו צורך בסיסי כדי לאפשר את המשך החיים שלא נגדעו. אף אחד לא בא.

וזה עוד לפני שדיברנו על לקיחת אחריות. וזה לא שאנחנו רודפי ממון, אלא מצפים שמדינה שיכולה לנצח מלחמות, מדינה ששולחת משלחות לאזורי אסון ומשקיעה בכך משאבים רבים מכספי ציבור, מדינת רווחה, מדינה, שאני משלמת לה מיסים. אני מצפה מהמדינה שתיתן מענה לצרכים אמיתיים שהאסון גרם- תממן טיפולים נפשיים ותיתן תמיכה כלכלית היכן שזו נפגעה. וזה עוד לפני סיום הביקור ויציאת האחראים לאירוע.

אז אולי אנחנו קצת מנומסים ולא הופכים שולחנות ואולי אנחנו כל כך כואבים שבקושי מצליחים לנשום עד סוף היום, אבל, מול האטימות של המדינה הכל כך אהובה הזו, אי אפשר לשתוק. מחכה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו