עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

חמש דקות לפני שנרצח בחטף הספיקה דודתו של עמאר חוג'ראת לשלוח סרטון לאביו. עמאר נראה מתנדנד באושר בגן השעשועים ומניף את אגודלו הימני. "אבא", הוא סימן בלי מילים, "תראה איזה כיף לי".

החיוך הרחב של אביו עוד היה תלוי על פניו כשג'יפ לבן עבר בסמוך לגן השעשועים וירה צרורות קטלניים. אולי ביקשו העבריינים לאיים על קבלן עבודות עפר שמשאית שלו עבדה בסמוך, אולי הם רצו להשיג פרוטקשן. לא עניין אותם שהייתה זו שעת צהריים, שגן השעשועים המה ילדים ואימהות, שלא היה ענן אחד באופק של ביר אל־מכסור. העבריינים רצחו את עמאר, ילד חייכן בן שלוש שנים ושמונה חודשים.

ההורים הלומי הצער לא ישנים בלילות. "הנרצח הראשון של שנת 2022" הכריזו הכותרות בסוג של אפתיות. למגזר הערבי יש מונה נרצחים משלו: בשנה החולפת נרצחו 126 ערבים על רקע פלילי. אם לא יקרה משהו דרמטי המספר הזה ישחזר את עצמו בשנה הקרובה. מספר שתיים, אם נוסיף את הנתון הבא לסטטיסטיקה, נורה ונהרג באותו יום חמישי ממש, קצת לפני השעה שש בערב, ברחוב צה"ל בלוד. הפעם זה היה מכוון.

הילדים שמעל המנהל

מי שגר בעיר יהודית שיש בה מיעוט ערבי כבר יודע להבדיל בין זיקוקים לנשק, והמהדרין יודעים לזהות באיזה נשק מדובר. הילדים דרוכים. מתעוררים מקולות ירי, קופצים מהמיטה בבהלה, מנסים לזהות מאיפה זה מגיע הפעם. לא פשוט לחיות במערב פרוע שצמח לך מתחת לאף. אבל הסובלים העיקריים הם הערבים עצמם. שם לא מדובר רק בשינה טרופה ובחשש מכדור תועה אלא באלימות חובקת, חונקת, משתקת. זו חברה שמתנהלת בעולם מקביל ליקום הישראלי שמעל לפני השטח. הפחד נמצא בכל פינה בחיים. שאלתי מנהל של בית ספר ערבי: "האם אתה יכול להשעות כל ילד שתרצה?". הוא הביט בי ונע בחוסר נוחות. "לא", הודה. "יש ילדים שיודעים שהם מעל המורים ומעל המנהל. שאם הם יעשו משהו בבית הספר אנחנו נהיה חסרי אונים. המשפחה שלהם שייכת למשפחת פשע".

לפני קצת יותר מחודשיים יצאתי לסיור בעקבות האלימות והפשיעה בחברה הערבית. האוכלוסייה הערבית מהווה כחמישית מאזרחי המדינה, אבל מבצעת 80 אחוזים מעבירות אחזקת הנשק ו־82 אחוזים מעבירות הרצח. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מורסה גדולה כל כך, פצע מדמם שמשפיע על אוכלוסייה נרחבת כל כך. למסע שיצא לדרך במסגרת ארגון מעוז הסכמתי להצטרף רק אם לא נדבר על הנושא הלאומי. אני עוד פצועת לב מפרעות תשפ"א, ולא כל דבר האוזניים שלי מסוגלות לשמוע. ביקשתי לשמוע את הכאב הנקי של ערביי ישראל, ללמוד נתונים ולשוחח עם אנשים. גיליתי שהמצב קשה ומייאש הרבה יותר משחשבתי.

קלנסוואה. שופט בדימוס בנה לו ולבניו וילות יפהפיות על שטח ציבורי וחסם לשכנים שלו את דרך הגישה לבית. מנכ"ל העירייה נורה לפני כמה חודשים ועדיין סובל מפוסט־טראומה. אנחנו נוסעים בכבישיה הצרים של העיר, ששוכנת לגדות נחל תנינים, והדמיון מתחיל לצייר את פנינת התיירות שיכולה הייתה לצמוח כאן, אבל העיניים ננעצות בחלונות הראווה מנוקבי הכדורים. ההזנחה זועקת מכל פינה. לא משלמים כאן ארנונה, ואין דרך לגבות. אפילו סייעות מיותרות בגנים אי אפשר לפטר, אם הן שייכות למשפחות הנכונות. משם המשכנו, הסיפור יחזור על עצמו בווריאציה כזו או אחרת. ראשי ערים לא יכולים לבחור את קבלני עבודות התשתית או העפר, את קבלני הגבייה או האשפה. מי שינסה לגשת למכרז יקבל תזכורת בדמות הבערת הרכבים שלו או ירי. כך, בכוח הזרוע, צוברות המשפחות האלה עוד ועוד כוח. ותוסיפו לזה את הסמים והשוק האפור.

הדפוס קבוע. מדובר בארגוני פשיעה של ממש. בראש נמצאים ראשי הארגון, עם שכבה של חיילים ושכבה של בני נוער. בקרב צעירי הערבים יש שיעור גבוה מאוד של חסרי מעש. הם לא בצבא ולא בשירות לאומי וגם לא הולכים ללמוד באוניברסיטאות. העוני גדול והם מחפשים כסף קל. תמורת כמה אלפי שקלים בחודש הם מקבלים נשק כדי לאיים ולירות מדי פעם. כך נכנסים למעגל הפשיעה, שכדי לצאת ממנו צריך הרבה כוחות וגם אופק ברור בחוץ. אבל אין.

אל תחפשו את הדגל

תחושת הייאוש עמוקה והגורמים רבים ממה שאפשר לכתוב כאן. המנהיגות הערבית החברתית והפוליטית לא עושה די. היא מרבה להתעסק בחרחור ריב ומדון בין יהודים וערבים בזמן שהבית שלה בוער. היא דואגת לתושבי יו"ש ועזה בזמן שמי שבחר בה לכנסת מפחד לשלוח את ילדיו לבית הספר.

גם למדינת ישראל יש הרבה עבודה בשדה הלא מספיק חרוש הזה. היא צריכה להעמיק את החקירות הפליליות־כלכליות שלה במגזר הערבי. לא עוד תפיסת דגי הרקק אלא חקירת עומק, תפיסת הראשים והחמרת הענישה. צריך לאסוף את הנשק ולתת פתרונות דיור ופתרונות תעסוקתיים־כלכליים. כן, מדינה יקרה, כל הפעמונים מצלצלים. רק שזו לא כל התמונה.

באחת העיריות שבה היינו ישב ראש העיר ודיבר על המאמץ שלו למיגור הפשיעה ופיתוח העיר שלו. "כולם מחפשים פה את דגל ישראל", הוא העיר בבוז. רק אז שמתי לב להיעדרו של הדגל. להיעדר ההערכה למי שנותן לו את המשכורת ומשקיע בהבראה של העיר שלו. בזמן שומר החומות התפרעו תושביו וגם תמכו במחבלים. כששאלנו האם הוא מגנה את ההתפרעויות שהיו בוואדי ערה הוא שאל האם אנחנו מגנים את הלינץ' בבת ים.

ואז, בבת אחת, השד הלאומני שניסיתי להחביא עמוק עמוק בתוך המזוודה קם ונעמד בחדר, וכל שברירי המילים שנאמרו ביומיים האלה התחברו לתובנה אחת עמוקה. אי אפשר ללכת בלי ולדרוש ללכת עם. אי אפשר לזעוק שהרשויות מתנהגות כלפיך בגזענות, אם אתה אינך מוכן להיות נאמן למדינה ואי אפשר לבטוח בך. אי אפשר לדרוש שיפתחו לך ויבנו לך ויתייחסו אליך כשווה בין שווים אם אתה שואף להקים כאן מדינת כל אזרחיה או מדינה פלשתינית. אי אפשר להפריד את הערכים והחינוך ממה שמתחולל בשטח. אי אפשר להמשיך לפתח עיר שתושביה יבצעו לינץ' ביהודים בסיבוב הבא מול עזה.

היריות הבאות בתוך המגזר הערבי לא יהיו נוראות פחות בשבילי. אני אכאב גם את מותו של ההרוג הבא. אבל ערביי ישראל, כחברה, חייבים לבחור צד, ויפה שעה אחת קודם.

לתגובות: ofralax@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו