עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

הקור והגשם הכריעו: הגיע הזמן לקנות שטיח לסלון. מהשטיח הקודם נפרדנו בניקיונות לפסח. אפילו אני, שמתנתקת מחפצים רק אם הוכח שהם גם קרועים, גם שחוקים וגם נושאים עליהם כתמים בל ינוקו, אישרתי בהינד ראש את הליכתו בדרך כל בשר.

מאז עברו להם האביב והקיץ, גם הסתיו חלף הלך לו והגיעה העונה שבה נדרש שטיח כדי להפוך את הבית לחמים יותר ואת משחק הטאקי המשפחתי לנוח יותר. לאחר דיון הוחלט: למרות הגשם והקור נוציא את האף מהבית ונצא לקנות. אבל איפה כדאי לערוך את הקנייה? ובכן, לזה לא היינו צריכים לדאוג.

מיד אחרי שזרקנו את המושג "שטיח" לחלל הבית, ועוד לפני שהספקנו לקושש עצות מחברים, קפצו לרשתות החברתיות שלי ושל בעלי פרסומות ייעודיות. רשת השטיחים הראשונה הבטיחה שלל צבעים, השנייה הבטיחה איכות והשלישית קבעה שכולם יקנאו בנו אחרי שנמקם את יצירת האומנות שלה במרכז הבית. זה היה זריז, אולי זריז מדי. טוב שלא יצאה יד מהסלולרי והקלידה במקומנו את רכישת האונליין המומלצת. למרות מסע השכנועים המקוון החלטנו בכל זאת ללכת על המלצה של חברות אמיתיות מקבוצת הווטסאפ הקהילתית. אחרי גיחה קצרה ואמיצה לחנות שיש לה דלת וקירות ומוכר חזרנו הביתה מרוצים ובידינו מרבד קסמים. יהי רצון שהוא יישאר מפנק, מלטף וגם נקי.

אגב קסמים, למה הפרסומות לא מפסיקות לקפוץ גם אחרי שמבצעים את הקנייה? צריך להמציא כפתור שיקליט לתוך הסלולרי "קנינו, עברו לפרסומת הבאה", בתוספת שם המוצר הבא שאנחנו מחפשים: חופשה שווה, וילון מושקע או ספה חדשה לסלון במקום זו שהארנבות נעצו בה את ציפורניהן. סתם סתם, לא אמרתי כלום. שמעת סלולרי? קבל ביטוווול!

לעורכים כבר אין ברירה

הרבה מאוד נאמר על ההתמכרות לרשתות החברתיות, על הדרך שבה הן מתוכנתות להשאיר את הגולש בתוכן ועל הפייק שהן מציפות. אבל מצד שני, מה היינו עושים בלעדיהן?

רגע, אני לא מתכוונת להמליץ על הצטרפות גורפת לאינסטוש, שתורם בעיקר לרצון להיראות יפים ורזים ולדגמן חיים מושלמים. אני גם לא מתכוונת לגרום לכם להיכנס לטיקטוק. שניהם מומלצים רק אם מתחשק לכם לדעת איפה הנוער נמצא היום ומה הוא צורך, וקחו גלולת הרגעה לפני הגלישה.

כשאני כותבת מה היינו עושים בלי הרשתות החברתיות אני מתכוונת לרשתות המלל פייסבוק וטוויטר ולשינוי שהן חוללו בתמונת המציאות שלנו. כשמסירים את הרעש השלילי והלא תמיד נעים, מגלים ברשתות האלה דיווחים וסיפורים שפעם לא היינו שומעים עליהם. כאלה שבמשך שנים נותרו בחדר העריכה, נושאים שעורכים גזרו עליהם בהינף אגודל "זה לא חדשות" או "זה לא מעניין" ודפדפו הלאה.

לפני כמה ימים תועדו שוטרים סמויים מכים צעיר חרדי בשם חיים מזרחי, רק משום שהעיר להם שהם שרטו רכב אחר בכביש. הסיפור הזה התגלגל למהדורות החדשות ומשם להתערבות של חברי הכנסת ולטיפול בשוטרים. אם הדיווח לא היה מגיע לרשת החברתית ההתעללות הזאת הייתה עוברת בשקט. את מי מעניינת התעמרות של שוטר בחרדי?

אם יאיר קראוס, עיתונאי 'מקור ראשון' העכואי, לא היה מדווח ברשתות החברתיות על הנעשה בעכו בפרעות תשפ"א, איש לא היה יודע על מימדי ההצתות, הלינצ'ים וההתפרעויות שחוללו ערבים מהעיר שלו. אם הוא לא היה מעביר סרטונים ומקיש על המקלדת, המציאות הזאת פשוט לא הייתה קיימת מבחינת המדינה ואזרחיה. אולי אפילו היינו מאמינים לחברת הכנסת עאידה תומא סולימן כשכתבה שהיא ניסתה להציל את אבי הר-אבן מהמלון הבוער שבו מצא את מותו. קראוס הוכיח, שוב, ברשתות החברתיות, שזהו שקר גמור.

ברשתות תמצאו דיווחים על זריקות אבנים ביו"ש שלא מגיעים לאמצעי התקשורת המרכזיים, גם הפגנות מרשימות שלא עוברות את מבחן הסף של אידאולוגיית העורכים, וגם סיפורים חברתיים ומצוקות אנושיות. חלק מהסיפורים האלה תופסים תאוצה והופכים לשיחת היום בעזרת כלי התקשורת המסורתיים, חלק הופכים לשיחת היום גם בלעדיהם, ואחרים פשוט נעשים רסיסים מתמונת מציאות חדשה של האזרחים.

מה הרגיז את נחום ברנע

אנו חיים בעידן שבו לא חייבים להמתין לעיתונאי שיגיע לזירה וידווח. כל אדם יכול להיות עיתונאי או לפחות לדווח על מה שהוא רואה ושומע, מה שמתרחש סביבו. החל מהצפות של כלי רכב ובתים ביום גשם סוער וכלה באירועים חדשותיים של ממש. לכל אחד יש היום מצלמה וגם מקלדת. כל אחד יכול להעלות את רשמיו ולחלוק אותם עם העולם. זה חשוב, משום שמה שלא מדווח לא קיים. לא כולם מחוברים לרשתות, יש כאלה שאפילו מחרימים אותן כי הן מבזבזות זמן (נכון) ומלכלכות את הנפש (גם נכון). אבל יש אנשים ומקומות ואירועים שאסור להם לוותר על הזירה הכל כך חשובה הזאת. צריך לנשום עמוק, לנעול מגפיים גבוהים כדי לא להתלכלך בבוץ ולהיכנס פנימה. לא צילמת? לא כתבת? איש לא יעשה זאת במקומך, ולא רק זה. יהיו רבים אחרים שיספרו סיפור הפוך בתכלית.

העיתונאי הוותיק נחום ברנע כתב לפני שלושה שבועות בגנות הרשתות החברתיות. הוא עסק בשקר שהופץ עליו, אבל לא צמצם את הגינוי שלו לאלה שכתבו נגדו. "בעידן הרשתות החברתיות האמת איבדה את המונופול שלה. השקר זריז יותר, בוודאי כאשר הוא נופל לידיהם של פוליטיקאים מתלהמים ותועמלנים חסרי בושה", כתב ברנע. ולנו אין אלא להסכים. שקרים? בוודאי שיש, אבל דיווחים מעוותים היו גם קודם, בערוצים המרכזיים ובעיתונים המרכזיים. השקרים ההם שירתו רק צד אחד, בעל אג'נדה מסוימת. וזה, כנראה, נגמר.

לתגובות: ofralax@gmail.com