שמונים שנה אחרי, יעלו רבים היום, גם בימי סופה ומגפה, לקברו של אברהם (יאיר) שטרן מפקד לוחמי חירות ישראל.
יאיר, מי שהיה מנודה ומשוקץ בחייו, מי שעמד בראש מחתרת שעיתוני הארץ התרוננו לשמע חיסולה, וכינו אותה "כנופיית שטרן", מי שזכרו הושכח והיו מי שניסו להציגו כאפיזודה תמהונית וקיצונית בדברי ימי הישוב היהודי-הפך לידוע ולנערץ שבמפקדי המחתרות.
את שמו של אליהו גולומב מפקד ההגנה כמעט ואיש אינו מכיר, גם יצחק שדה מייסד הפלמ"ח זכור בעיקר בגלל המחלף, ומנחם בגין צבר את תהילתו מימיו כראש ממשלה ומנהיג חשוב לאורך שנים, וקשה לדעת מה היה מעמדו ההיסטורי אם היה מסיים את חייו באופוזיציה, ואילו יאיר, הצעיר בן השלושים וחמש בלבד במותו, מי שעמד רק במשך שנתיים בראש מחתרת שמנתה בימיו לא יותר ממאתיים לוחמים הפך לידוע שמבין ראשי המחתרות. סרטים, ספרים, מחזות וספרי ילדים נכתבים עליו חדשות לבקרים, שיריו מולחנים והאליטה הישראלית מתגוררת בישוב הקרוי על שמו. המנודה של שנות הארבעים מי שנתפס כמטורף קיצוני ואף מסוכן הפך לגיבור האומה ומודל להערצה ולחיקוי.
גם בישראל של תשפ"ב קיימת קבוצה הנתפסת בעיני רבים כתמהונית, קיצונית ומסוכנת. גם היא כאנשי הלח"י נרדפת ומוקעת, גם היא מביעה בחדות ובאגרסיביות עמדות לאומיות שלא נעימות לאוזן של הקונצנזוס, וגם בקרבה צומחים אומנים, פייטנים, בעלי מחשבות מקוריות וסוללי דרכים חדשות. בין חבריה הולכים ונכתבים "עיקרי התחיה" המציבים אתגר אל מול ישראל השבעה והבורגנית. כמו בימי הלח"י נזעקים חברי קבוצה זו להגן על כבוד ישראל ארצו ותורתו, מבלי להתחשב בשום גורם ומעכב בכל מקום בו הם נדרשים.
גם אנשיה עושים טעויות, וכדוגמת אנשי הלח"י ששקלו (למפרע, בטעות גמורה ואיומה) לכרות ברית עם הנאצים נגד הבריטים או לא בחלו בפגיעה (גם אם לא מכוונת) ביהודים ובשוד, לעיתים מדובר בטעויות קשות וכואבות. גם אנשי הלח"י של תשפ"ב נגררים לכיוונים קיצונים שונים כדוגמת אנשי הלח"י שמהם יצאו גדולי אנשי הימין כמו גם קומוניסטים נלהבים, וגם הם חושבים לעיתים שבימי מהפכה ואל מול אתגרי ענק "שחוטבים עצים ניתזים שבבים" והמטרה מקדשת לעיתים את כל האמצעים. גם אנשי הלח"י וגם ממשיכיהם כיום לא יכלו ולא יכולים כנראה, להוביל את רוב הציבור בדרך המלך, אבל כאז כן היום, המראה הקנאית שהם מציבים מכריחה את הרוב המהסס לקבל הכרעות ולהענות לאתגרים.
עם כל ההבדלים שבין ארץ ישראל תחת הכיבוש הבריטי לבין מדינת ישראל החופשית והריבונית, דומה שממשיכי הלח"י של שנות הארבעים גרים להם היום בגבעות השומרון ובחוות יהודה, במאחזי גב ההר ובבתים הזעירים שבגוש שילה, על ספר המדבר ועל קו פרשת המים, (ובמידה הולכת וגדלה גם בהרי הגליל וערבות הנגב). אל מול קשיים פיזיים אדירים, התנכלות בלתי פוסקת מצד אויב ואוהב כאחד ואל מול ציבור, שחלקו אף מקורב אליהם, שמגנה אותם תכופות על מה שעשו ועל מה שלא עשו. תושבי הגבעות והמאחזים האוחזים בשיניים את מרחביה של ארץ ישראל ובונים מתוך דממת ההר והמדבר עוד ועוד נדבכים של תורה ומחשבה, על רקע נופיה של ארץ ישראל המתחדשת, ממשיכים את פעילותם של יאיר וחבריו.
חולמים ולוחמים, נרדפים ועומדים על שלהם, עושים טעויות מתוך קנאות אך איתנים באמונתם, מאתגרים את הציבור הרחב אך גם מציבים מראה למולו. ויום יבוא ומן הסתם מה שאירע ליאיר וחבריו יארע גם להם. על מעלליהם ילמדו בבתי הספר ובאתרי ההנצחה והמוזאונים. שיריהם ומנגינותיהם יושרו מעל כל במה ובישוב היוקרתי שיוקם לכבודם (אולי "כובב יצהר" או "פסגת הגבעות") יתגוררו בניהם של רודפיהם ומגדפיהם. ועד אז לאותם "כנופיות המטורפים" כפי שכינה יאיר את חבריו " מֻכֵּי שִׁגעוֹן הַמַּלכוּת, לוֹחֲמֵי-הַחֵרוּת בַּמּוֹלֶדֶת" נאמר מישראל השבעה והשלווה (יחסית)-אחינו, גבורינו, עוד יבוא היום ותהיו לשם ולתהילה. כמו יאיר.
ד"ר יוסי לונדין, מכללת אורות ישראל וישיבת דרכי נעם