התסכול הקבוע של כולנו לנוכח העובדה הוודאית שמבצע "מגן וחץ" הוא לא האחרון שנדרש לנהל אל מול הרצועה הסוררת, לא מפחית מעוצמת ההודיה וההערכה ליכולות הפנומנליות שגילתה מערכת הביטחון במהלכו.
העובדה שמדינת ישראל הצליחה לפתח מערכות היודעות בדיוק היכן ומתי נמצא כל אחד מראשי הטרור יחד עם מערכות ההגנה הבולמות כמעט כל נסיון תקיפה, מעוררת גאווה בלב כל ישראלי, גם אם לכל ברור שמערכות אלו לבדם לא יפתרו את בעיית עזה שנוצרה הודות לשגיונות אוסלו וההתנתקות.
עם זאת, דווקא ההשגים המופלאים מעלים את השאלה מדוע מדינת ישראל שיודעת לאתר כל מחבל בדיונות של חן יונס ובקסבה של רפיח, לא מסוגלת להתמודד עם אזעקות ה"צבע האדום" הנשמעות בכל שטחה, ולא רק בטווח שיגור הרקטות, מדי יום.
אזעקות הצבע האדום נשמעות כמעט בכל מהדורת חדשות שיחד עם תחזית מזג האוויר מדווחת באדישות על עוד צבע אדום של דם שנשפך כאשר גבר/אשה/ילד נורו היום למוות בגליל/בנגב/בערים המעורבות. האזעקה נשמעת מדי לילה כאשר צרורות ירי מפלחים את האויר בפרברי באר שבע, ירושלים, נוף הגליל וערי השפלה. האזעקה נשמעת כאשר עיון בנתוני הרציחות במגזר הערבי מראה כיצד בלב מדינת ישראל מתקיימות נורמות פליליות של דרום אמריקה, והאזעקה נשמעת גם בסיוטים של כוחות הבטחון המהרהרים מה ימנע ביום פקודה מכמה מאות צעירים חמושים מכף רגל ועד ראש לצאת ברכבים בעלי לוחיות זיהוי ישראליות למסע של הרג ברחובות תל אביב, שעוצמתו חס ושלום עלולה להיות גרועה בהרבה מכל טילי הג'יהאד והחמאס גם יחד.
בקרב הציבור היהודי ישנם שתי תגובות נפוצות ביחס לאנרכיה השוררת בשנים האחרונות במגזר הערבי. האחת, הנאמרת במפורש או במשתמע עם חצי חיוך מוסתר, מלגלגת על כך ש"זה לא רע שיהרגו אחד את השני". הרשעות והאיוולת שבתגובה זו דומה שאינה צריכה הוכחה מסובכת במיוחד. ראשית המציאות הנוכחית שבמסגרתה דמים ממלאים את ארץ הקודש דווקא תחת שלטון ישראל היא חרפה, ועל השלטון מוטלת החובה הבסיסית לעשיית חוק וסדר בכל מקום בו מתנוסס דגלנו. מעבר לכך, הכדורים העפים במרכזי הערים לא בדיוק יודעים להבחין בין בני הדתות השונות. האם רק כאשר חלילה יפגע ילד יהודי בעת מלחמת החיסולים תקום זעקה? ועוד לא דברנו על הפוטנציאל למעבר מיידי משימוש בנשק לצרכים פליליים להתקוממות לאומנית, התקוממות שבארועי "שומר החומות", ראינו לאן היא עלולה להדרדר, וסביר להניח שהייתה זו גרסא מצומצמת בלבד.
התגובה השניה מגיעה בדרך כלל מחוגי השמאל. כדרכם של תומכי גישה זו האשמה מוטלת אך ורק על החברה היהודית. תומכי גישה זו טוענים כי החברה היהודית הגזענית מקפחת ומדירה את הצעירים הערבים, וממילא דוחקת אותם בלית ברירה לעולם העוני הפשע והרצח. תומכי גישה זו יאשימו בגזענות כל מי שינסה ללחוש משהו על התרבות הערבית האלימה וינופפו בעובדה שבארצות ערב לא מתחוללים מעשי רצח בסדר הגודל המתקיים בישראל.
גם על הבעייתיות שבגישה זו אין יותר מדי מה להכביר במילים. ישנם קבוצות עניות וחלשות כלכלית בהרבה מהחברה הערבית שצעיריהם אינם חולמים על נורמות הירי האוטמטי מדי יום. דומה שגם ההבדל בין הנעשה בארץ לבין הנעשה במדינות מזרח תיכוניות אחרות אינו קשור בהכרח במעמד החברתי של ערביי ישראל, אלא יותר ברתיעה הקיימת בקרב האוכלוסייה מפני התנהלות כוחות בטחון במצרים או ברשות הפלשתינאית הפועלים "ללא בגץ וללא בצלם", בשונה מהיחס המזלזל כלפי רשויות האכיפה הישראליות. אי אפשר להתעלם גם מהניכור המוחלט עד כדי שנאה, סלידה ובוז מכל סמלי השלטון ומשלטון החוק על כל גילוייו, המאפיינים חלקים ניכרים מאוד מהחברה הערבית במדינה, וממילא משדרים אוירה של לית דין ולית דיין.
התירוצים משני הצדדים אינם משנים. הדם נשפך מצפון ועד דרום מדי יום ועם ישראל עסוק בקרבות טוויטר על שרידי הרפורמה המשפטית עליה השלום.
מה ניתן לעשות? זו כבר מלאכתם של קרימונולגים, בכירי המשטרה וראשי הממשל שחייבים למצוא את כל הדרכים האזרחיות, החברתיות, המשפטיות וכן, גם הצבאיות להתמודד עם המצב. על האזרחים ועל התקשורת מוטלת החובה להבהיר להם כי מדובר במצב חירום. ביום שבו ידווחו קריינים מדי שעה על "הערכת מצב" שיכנס ראש הממשלה ובכירי מערכת הביטחון, לא על חיסול מבורך בעזה אלא על רצח ברהט, ביום שבו יפתח גל פתוח ושדרנים ילהגו בלי הרף לא רק על הנפילה בשדרות אלא על לילה של ירי בלוד או בג'לג'וליה, אז אולי יתחיל הפתרון.
מאות אלפי כלי הנשק המצויים בידי המגזר הערבי, הנורמות המאפשרת שימוש מיידי בהם כמעט בכל הזדמנות, הענישה המגוחכת של מערכת המשפט והיכולות המוגבלות של המשטרה שמתמודדת עם האסון באמצעים לא רלוונטיים מול היקף המלחמה המשתוללת בחצרות האחוריות והקדמיות שלנו, כל אלו מחייבים שינוי. ומהר. לפני שיהיה מאוחר מדי.