דורון, תפילה ומלחמה

הפגנות הכח של המחנה הלאומי בירושלים ובתל אביב יחד עם אווירת החג הממשמש ובא עשויות להמתיק מעט את טעמו של המרור ממנו סבלנו כולנו בשבוע האחרון.

אולם, המרור לא נעלם וכפי שאנו מזכירים לעצמנו בליל הסדר, אי אפשר להתחיל באמת בתהליך של חירות מבלי להבין לעומק את משמעות השיעבוד.

העובדות ידועות וצריכות להיות צרובות בתודעתנו. ביום שני, ה' בניסן תשפ"ג, 27.3.2023, רוסק המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל. לראשונה בתולדות המדינה , סוכלה החלטה משמעותית של ממשלה נבחרת ולגטימית באמצעות שילוב כוחות של אנרכיה חסרת תקדים והפעלת אלימות במעין סוג של הפיכה צבאית בידי כל מוקדי הכח במדינה. הבנת המציאות המרה כהוויתה חייבת להיות נקודת המוצא לכל הדיונים ושאלת ההערכות לקראת הבאות.

את הטעויות שהביאו את המחנה הלאומי מאיגרא רמה של תוצאות הבחירות לבירא עמיקתא הנוכחית כולנו כבר מכירים. מסעות ההסברה וההפגנות שהיו צריכות להתקיים ולא התקיימו, הצעות החוקים והאמירות המיותרות שלא היו צריכות להאמר ונאמרו, ומעל הכל גבהות לב תמימה בה חטאנו, מתוך כוונות טובות ומתוך אמונה ורצון לתקן ולשנות כמקובל בעולם ב"מאה הימים הראשונים", ולא ידענו כמה כח יש בידי יריבינו וכמה הם חסרי כל גבול.

את הנעשה אין להשיב, והשאלה הגדולה היא כרגע לאן ממשיכים. דומה שהנהגתו של אבינו הזקן יעקב בשעה שהתעמת עם אחיו (הכוונה היא כמובן לאחיו ולא לעשיו חלילה) יכולה לסייע לנו לבחור את דרכי ההתמודדות מול הימים שעוד נכונו לנו: דרך הדורון, דרך התפילה ודרך המלחמה.

דרך הדורון - נובעת מהבנה מפוכחת של המציאות. גם אחרי כמעט יובל שנים של שלטון ימין התברר שאדוני הארץ האמיתיים לא השתנו. כוחם של הטייסים גדול מזה של הגולנצ'יקים, הטוטליטריות האקדמית והתקשורת (אם ניתן לקרוא לה כך) מהווים סוג של גוליית המנצח בשלב זה את הדוידים הקטנים שבפורום קהלת ובערוצי התקשורת הלאומית, ואילו בעלי ההון בסיוע מסיבי של גורמי חוץ, פשוט לא יתנו להזיז את הגבינה שלהם, זו המקובעת היטב במקומה בחסות אבירי הצדק והמשפט.

הבנה אמיתית של המציאות תבהיר לאנשי המחנה הלאומי כי גם אם הצדק ורוב העם עימם, הרי אין ברירה אלא להשתחוות לעיתים לפני אדוני הארץ שבע פעמים, ולהסתפק בנסיון לתקן פה ושם מה שניתן בגבולות הגזרה המוגדרים. הבנה זו של המציאות מלווה בתקווה כלשהיא שמא בג"ץ יבין את משמעות "הכרטיס האדום" שהוצב בפניו, ובעיקר באמונה כי קרוב יום, והוא אינו רחוק, שבו בסיוע חדרי הלידה ומי "שמשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" הרי גם מציאות זו תשתנה.

דרך התפילה- יכולה כמובן להתפרש כפשוטה, כהעמקה בתפילה ובתחינה ובעשיית רצונו של רבון העולמים שכרגיל בדרכיו הנסתרות יפתח את שקנו ויאזרנו שמחה. מעבר לכך דרך התפילה צריכה למקד אותנו בבירור שאלות העומק העומדות בבסיס העימות הנוכחי. כל מי שהשתתף בספורט הלאומי של "מפגשי שיח" הרווח במקומותינו בשבועות האחרונים, מבין מיד כי שיח סביב עניני הרפורמה ומשפטית וגבולות המשחק הדמוקרטי הוא חסר טעם ובזבוז זמן .

הסיפור הוא אחר לחלוטין. בין אלו המעוניינים בשיח ובברור, ישנם רבים ששנים ארוכות של ריחוק והבנת המציאות דרך משקפי השנאה התקשורתיים הביאו אותם למציאות של ניכור כמעט מוחלט לכל מה שאנו תופסים כהיבטים ולו המינמליים ביותר של יהדות ומדינה יהודית. שיח יעיל אמור לא להיות סוג של סמינר החזרה בתשובה, אלא נסיון כן לשמוע את הצורה בה משתקפת תורת ישראל ומעשיהם של רבים ממאמיניה בעיני רבים מדי מאחינו בני ישראל בדורנו. אין הדבר כמובן מחייב התאמת התורה לצו האופנה הפרוגרסיבית המעודכנת, אבל לשמוע ולהבין לעומק את אלו המעוניינים בקשר ובחיבור למורשת ישראל לכל גווניה וחשים כי היא סותרת מניה וביה את כל הטוב שיש בעולם המערבי, לא יזיק לאף אחד. ונהפוך הוא.

דרך המלחמה-כללי המשחק השתנו. לאסוננו ולצערנו התברר כי כנסת ישראל היא מקום זניח למדי בהשפעתו על הכרעות ציבוריות. המערכה מתנהלת ברחוב, בתקשורת ובמערכה על התודעה. הפריבליגיה של "למדנו מההתנתקות שהפגנות לא מועילות" הסתיימה. כל חוק, כל יוזמה, כל נסיון לבלום את בגץ ושלוחיו חייב להיות מלווה במערכה ציבורית מלווה בידי אנשי מקצוע מעולים. אל מול אימפריית המכונים "לדמוקרטיה" ותמנון "ארגוני החברה האזרחית", צריכים לקום עוד עשרות מכונים וארגונים שידעו להאבק על כל פסיקה, כל פרסום, וכל מאמר. ילדינו צריכים להתחנך למצוינות בכל תחום (ולא רק בתחום החינוכי והצבאי) תוך הקמת מסגרות מתאימות שימנעו מהם "להתקרנף" אל נוכח האווירה בקרב קבוצות האליטה. הסטודנטים צריכים להפסיק להיות בני ערובה של ראשי האוניברסיטאות ותקציב המדינה יכול להיות כלי לא רע העשוי להבהיר לרשתות התקשורת הציבוריות, מה המשמעות של התגייסות לטובת צד אחד. זו תהיה מערכה ארוכה, עם עליות וירידות, עם הרבה תקווה למרות רגעי יאוש, וכהרגלנו עם הרבה אמונה.

למותר לציין שנושא האלימות הוא מחוץ לתחום. השבועות האחרונים הוכיחו לכל מי שטיפת הגינות זורמת בדמו מי הציבור בו בולטים יותר האלימים והמסיתים, אבל בכל זאת ראוי כמובן להדגיש בהקשר ל"דרך המלחמה" שכל המרים יד על חברו נקרא רשע, ובהקשר החברתי הפוליטי גם טיפש ומזיק.

שלוש דרכים בפנינו והמערכה כבדה. לכל אחד ואחת במחנה הלאומי ישנו תפקיד. מאחינו שבשמאל קבלנו שיעור כיצד התגייסות מוחלטת יכולה לשנות מציאות. ושמע האמת ממי שאמרה.

וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. מאמינים בני מאמינים.