צבי פישמן
צבי פישמן צילום: עצמי

בשבוע שעבר, אחד מהמבקרים המזדמנים שלי שאל אותי אם אני מרגיש בודד. זו נראתה כמו שאלה מוזרה.

בּוֹדֵד? אני לא חושב שאי פעם חוויתי תחושת בדידות במהלך שמונת החודשים שבהם אני גר כאן על ראש הגבעה. איך יכולתי להיות בודד? ה' איתי בכל רגע ביום. עוד לפני עלות השחר הוא מופיע באוהל שלי כרוח עדינה הרבה לפני קרקוריהם הראשונים של התרנגולים שמסתובבים בלול לא הרחק מדיר הכבשים כאילו הם שומרים על המשמר.

בדרך כלל אני קם, רוחץ את ידיי במים הקרירים שבדלי המכוסה מחוץ לאוהל ומתחיל להגיד את תיקון חצות לאור מנורת שמן. איך אני יכול להרגיש בודד? ה' כולו סביבי כשאני עומד מחוץ לאוהל שלי ומתבונן בגלקסיות אינסופיות של כוכבים. ה' נמצא בכל מקום.

נוכחותו ממלאת את ראש הגבעה. הודו ותפארתו מאירים את היקום. הוא זה שעיצב את הכוכבים וקבע קבוצות מזלות במקומותיהם. הנה הדובה הגדולה המנצנצת ויש הדלי הגדול. מי מלבד הבורא יכול ליצור מרחבים אין סופים שכאלו? אלוקים תמיד איתי. אני מסתכל למעלה לשמיים ומסתובב סביב עצמי, מרגיש את העולם מסתובב איתי, מעלי, מתחתי, מסביב להוויה שלי. אני מרגיש מוקף באהבתו הבלתי נגמרת של אלוקים.

כלב השמירה שלי מטה את ראשו הצידה ומתבונן בי. גם הוא מרים את מבטו לשמים, אולי תוהה מדוע אני נראה מאושר ומלא התלהבות כזו. כבשה מתעוררת ופועה. מרחוק, אי שם לאורך הגבעות המוצלות, אני שומע כלבים נובחים וקריאות תרנגולים שמעוררים עד מהרה את לול העופות שלי לפצוח בתזמורת מעוררת השחר. בּוֹדֵד? איך אדם יכול להרגיש בודד כאשר יוצרו תמיד אתו בכל מה שהוא שומע ומריח ורואה?

"הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ

י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת."

כאן על פסגת הגבעה שלי רכשתי יותר ידע ואמונה מאשר אי פעם בבית הספר.

"אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵ֣ין דְּבָרִ֑ים בְּ֝לִ֗י נִשְׁמָ֥ע קוֹלָֽם"

בְּכָל־הָאָ֨רֶץ יָ֘צָ֤א קַוָּ֗ם וּבִקְצֵ֣ה תֵ֭בֵל מִלֵּיהֶ֑ם לַ֝שֶּׁ֗מֶשׁ שָֽׂם־אֹ֥הֶל בָּהֶֽם,

וְה֗וּא כְּ֭חָתָן יֹצֵ֣א מֵחֻפָּת֑וֹ יָשִׂ֥ישׂ כְּ֝גִבּ֗וֹר לָר֥וּץ אֹֽרַח:

מִקְצֵ֤ה הַשָּׁמַ֨יִם מֽוֹצָא֗וֹ וּתְקוּפָת֥וֹ עַל־קְצוֹתָ֑ם וְאֵ֥ין נִ֝סְתָּ֗ר מֵֽחַמָּתוֹ."

אני יושב ליד כניסת האוהל ומתבונן בה' מסיט באיטיות את וילונות העולם וחושף עוד שחר מפואר. אני מתפלל. אני שר! אני מנגן על החליל שלי ומוסיף את תווי הנגינה שלי לסימפוניה של הבריאה.

"בָּרֲכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־היְ

הי אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֭וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ׃

עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה׃

הַ֥מְקָרֶֽה בַמַּ֗יִם עֲ‍ֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם־עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מְהַלֵּ֗ךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃

עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט׃

יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד."

אני מניח שעזבתי את ביתי מסיבה זו. בשביל השתיקה. בשביל הבדידות. לשמוע ולראות ולהרהר באחדות ה' ולהרהר בכבודו. להרגיש את קרבתו מסביבי. לברוח ממריבות עם אחים ואי הבנות. כדי להימנע מהציפיות והדרישות של אחרים שלא באמת מכירים את האני האמתי.

תעשה את זה. תפעל ככה. תחשוב כמונו. עזבתי מקום שבו אני לא שייך למקום שבו נוכחותי מבורכת. לפגוש את עצמי ולגלות את הבורא. ללכת בעקבות אבותי. לשיר הלל לה' ולחבק את אדמתו הקדושה והאהובה שבה סלעים משמיעים שירים, שבה נשימות העצים מכתיבות את הקצב, האדמה מביאה חיים חדשים, שבה רוח ההרים נושבת בליטוף נעים והאוויר ממלא את ריאותי, מזין את גופי כמו אוכל, מרגיע את יצרי. ומנקה את כל החושך והדאגה מהמוח.

"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם."

הארץ. הארץ. עזבתי את הבית לשאוב כוחות מארצנו, היסוד הקדוש של קיום עמנו, מפגש שמים וארץ, משכנו של ה', מקום מנוחתה של שכינתו, ולהגן עליו מפני אויבים אשר אורבים בצלליה ומחכים לגנוב את גבעותיה ועמקיה מהעם יהודי שהתעייף מהמאבק ונחלש מהתמוטטות האמונה והתרחקות מהתורה. עדר של כבשים מבולבלים ומפוחדים שאיבד את עיניהם מהרועה האמתי שלו והלך אחרי מנהיגים שהיו טרף להבלי הכבוד והשלטון, ואשר רעדו למשמע הצהלות ושאגות האויב. מהיכן תבוא הישועה אם לא מחבורת השפלים והנאמנים, מלוחמי ה' על גבעות יהודה והשומרון?

"יַעְלְז֣וּ חֲסִידִ֣ים בְּכָב֑וֹד יְ֝רַנְּנ֗וּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָֽם׃

רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭ל בִּגְרוֹנָ֑ם וְחֶ֖רֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם׃

לַעֲשׂ֣וֹת נְ֭קָמָה בַּגּוֹיִ֑ם תּֽ֝וֹכֵחֹ֗ת בַּל־אֻמִּֽים׃

לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים וְ֝נִכְבְּדֵיהֶ֗ם בְּכַבְלֵ֥י בַרְזֶֽל׃

לַעֲשׂ֤וֹת בָּהֶ֨ם׀ מִשְׁפָּ֬ט כָּת֗וּב הָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲסִידָ֗יו הַֽלְלוּ־יָֽהּ."

בּוֹדֵד? איך יכולתי להיות בודד? ה' דיבר אלי דרך דברי תורתו. הרוח דיברה אלי. ציפורים דיברו אלי. הכבשה שלי דיברה אלי. נוכחות ה' הקיפה אותי בכל מקום בו רעיתי את הצאן שתחת מקלי . איך יכול אדם להרגיש לבד כאשר בוראו תמיד לצידו ומפיח בו נחמה וכוח?

אנשים שואלים לפעמים, "האם אתה לא מפחד לחיות על ראש הגבעה לבד?" אני מבין את השאלה שלהם. אכן, אם הייתי באמת לבד כנראה שהייתי מפחד. אבל אדם יכול ללמוד לא לפחד. כשה' נמצא אתו כל הזמן, למה הוא צריך לפחד? שוב ושוב אני מתפלל:

"ה' רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר׃

בִּנְא֣וֹת דֶּ֭שֶׁא יַרְבִּיצֵ֑נִי עַל־מֵ֖י מְנֻח֣וֹת יְנַהֲלֵֽנִי׃

נַפְשִׁ֥י יְשׁוֹבֵ֑ב יַֽנְחֵ֥נִי בְמַעְגְּלֵי־צֶ֝֗דֶק לְמַ֣עַן שְׁמֽוֹ׃

גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי."

ומה עם בית הספר? מה עם הלמידה שלך? האוהל שלי הוא בית הספר שלי. צלע הגבעות. השמיים. סופות הגשם. התנגשות הרעם וברקי הברק המכריזים על כוחו ומלכותו של ה' על כל פעולותיו הרבות. השמש שוקעת. השמש זורחת. הקצב והנצח של הזמן מלמדים אותי לסמוך על ה'.

כאן על גבעות ישראל אין קנאה, אין תחרות, אין אי הבנות, אין כעס. כאן אף אחד לא צועק. על הרי אלוקי אני חופשי. אני חופשי להיות אני. בהרי אבותי אני רצוי. אני שייך.

בהמשך היום אחי הבכור בא לבקר אותי. "אבא," הוא אמר, "רוצה לראות אותך. הוא מבקש ממך לחזור הביתה היום. הוא מבקש שתמהר. הוא רוצה שתבוא עכשיו."

אחי התנדב לשמור על הכבשים עד שחזרתי. לא רציתי לעזוב את צלע הגבעה שלי, אבל אבי סימן. גם זה מאת ה'. אז יצאתי לדרך הביתה. מתוך כבוד לאבא שלי. הרב הנכבד. איש תורה. איש צדיק. שקט בדרכיו ולהוט לעזור לחברו, בדיוק כפי שהוא עזר לי לצאת לדרך בכוחות עצמי כאשר הסכסוך המשפחתי ניפץ יסודות של אחדות ואהבת אחים.

כמובן תהיתי למה הוא שלח אליי עכשיו? החיים שלי על ראש הגבעה המבודדת לא הדאיגו אותו ולא גרמו לו צער. הוא נתן לי את ברכתו הלבבית. אולם כשחזרתי לציוויליזציה, השתוקקתי לחזור לשקט והשמחה שלי על ראש הגבעה, לחיות את פסוקי התורה ולהוקיר את חיבוק הארץ, לספוג את כוחותיה המיסטיים, תוך כדי יום ולילה שיחה מתמדת עם ה'.

גבר עמד ליד אבי. לא סתם גבר. יכולתי להבחין מרחוק, עוד לפני שהספקתי לראות את תווי פניו. יכולתי להבחין לפי האור השמימי שזורח מהווייתו. או שמא אור זורח עליו מאת ה'. מעולם לא ראיתי אותו באופן אישי, אבל הרגשתי מיד שהוא שמואל, נביא ה'. הוא עמד ליד אבי ואחיי האחרים. הוא חיכה לי, צעיר ממרומי הגבעות. והוא בירך אותי והמשיך לדרכו.