הרב בני לאו
הרב בני לאו צילום: חזקי ברוך

להיות יהודי גאה זה לשמוע את הדפיקות על דלת הבית הלאומי שלנו.

בשנת 38 הוצפה אירופה בנחילי פליטים יהודים שברחו בפחד ממלתעות הטורף הנאצי. אותם רבבות פליטים מצאו עצמם מול דלת נעולה של רוב המדינות הלאומיות האירופאיות. הממשלות טענו שאינן יכולות לשאת בנטל של קליטת פליטים נוספים, והיפנו את הפליטים חזרה לארץ מוצאם – גרמניה.

באותה שנה ישב באנגליה משורר מחאה בשם ויסטאן אודן, ובזעם על אטימות הממשלות כתב שיר בשם "בלוז הפליטים". זהו סיפורו של יהודי המספר לבת זוגו את אשר עובר עליו. הנה פיסקה קטנה מתוך שירו:

כָּאן בָּעִיר הַזֹּאת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן נֶפֶשׁ,

יֵשׁ חַיִּים בְּוִילוֹת, יֵשׁ חַיִּים בָּרֶפֶשׁ:

אַךְ לָנוּ אֵין כָּאן מָקוֹם, יַקִּירָה, לָנוּ אֵין כָּאן מָקוֹם.

אֶרֶץ הָיְתָה לָנוּ וַתִּיף בְּעֵינֵינוּ,

הַבִּיטִי בָּאַטְלַס, שָׁם הִנֶּהָ:

לֹא נוּכַל לָלֶכֶת לְשָׁם, יַקִּירָה, לֹא נוּכַל לָלֶכֶת לְשָׁם.

באתִי לַאֲסֵפָה. קָם נוֹאֵם וְאָמַר:

"נַכְנִיסֵם - וּמַטֵּה לַחְמֵנוּ נִשְׁבָּר";

עָלַיִך וְעָלַי דִּבֵּר, יַקִּירָה, עָלַיִך וְעָלַי דִּבֵּר.

פוּדְל רָאִיתִי בִּמְעִיל נִרְכָּס,

דֶּלֶת נִפְתַּחַת וְחָתוּל נִכְנָס:

הֵם לֹא יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, יַקִּירָה, הֵם לֹא יְהוּדִים גֶּרְמָנִים.

שלש שנים מאוחר יותר כתב נתן אלתרמן שיר הודיה לממשלת שוודיה, שבשונה משאר המדינות האירופאיות פתחה שעריה לרווחה (הלשון השבדית, 1942):

ועת נער נמלט אל גבול שודיה מציד,

היא איננה פונה לעין במפות.

היא פשוט מוליכה אותו פנימה לבית,

בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים

ומקום בהן רב למחסה ומלון,

אך לפני הצילן איש טובע ממים

אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא-

יש "קצה גבול של יכולת" או

"כושר קליטה"

רק בשבדיה עוד חי המנהג הברברי להציע להלך כוס תה ומיטה.

עכשיו אנחנו, תושבי המדינה היהודית, נדרשים לסוגיה זו במלוא עוצמתה, לנוכח פליטי המלחמה באוקראינה.

הבלבול שאוחז בנו מבקש להתייחס לסוגיה הזו כשם שהתייחסנו לפני עשור למהגרי שהגיעו מאפריקה. שם היה ערבוב בין מהגרי העבודה עם פליטי דארפור. הדרישה אז לפתוח לגמרי את השערים עוררה חשד של מזימה לכרסום בזהותה הייחודית של המדינה כמדינת העם היהודי ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה.

אבל כעת אנחנו נבחנים במבחן אחר. כעת אנחנו רואים מול עינינו המשתאות מליוני פליטים שאין להם שום כוונת הגירה ורק מבקשים מנוח לכף רגלם מפני חרב האויב המתנוססת מעל ראשם.

הקוד המוסרי של התורה הקובע "לא תסגיר עבד אל אדוניו" מחייב אותנו כמדינה יהודית לתת מחסה לפליטים הנרדפים על לא עוול בכפם. כבר קבע הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק לט) שחובת השמירה על העבד הבורח מאימת אדוניו היא לתועלתנו ולתועלתו:

"הרי עם היות זה רחמים, יש עוד במצוה זו תועלת גדולה, והיא להקנות לנו המדה הנעלה הזו, כלומר שניתן מחסה למי שביקש חסותנו, ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו. ולא די בכך שתתן מחסה למי שבקש חסותך, אלא שעוד מוטלת עליך חובה, והיא שתדאג לצרכיו ותיטיב לו".

ר' אברהם אבן עזרא הרחיב וקבע שאם לא ניתן מקלט לאותם פליטים יחשב לנו ל"חילול השם". המדינה חייבת לתת קורת גג של ממש לפליטים הנסים על נפשם ולרומם את קומת ישראל באור של תורת חיים.