זיו רפפורט
זיו רפפורט צילום: באדיבות המצולם

"היה כפי שהנך – חפש דרך בעצמך, - דע את עצמך, לפני שתרצה לדעת את הילדים. חשוב נא, למה אתה מוכשר, ואחר כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים. – קודם כל אתה בעצמך ילד, ועליך לחנך ולהשכיל את עצמך. ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, זאת היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר".

(יאנוש קורצ'אק, "כיצד לאהוב ילדים").

בעשרים השנים בהן אני מחפש את דרכי שלי ואת דרכי החינוכית, מצאתי שהאתגר הגדול במיוחד לדורנו הוא לחנך בעולם נטול היררכיה.

כשאני אומר "עולם נטול היררכיה" אני מדבר על עולם שבו החולה מתווכח עם הרופא בשם מאמר שקרא ברשת, עולם שבו הדיון ההלכתי עובר לפייסבוק וכל בר ביה רב לחד יומא מביע את עמדתו ועולם שבו לא יפתיע אותי אם תלמיד יעלה עליי בידיעותיו. רופאים, קצינים, אנשי ממשל, רבנים, חוקרים וכמובן הורים, שבעבר זכו להילת הסמכות, עומדים כיום בפני שוקת שבורה.

במשך שנים הייתי עד להרצאות וסדנאות שעסקו ב"השבת הסמכות ההורית", הבטתי בהן בתחושה עמוקה של מלחמה אבודה מראש. הסמכות אבדה מן העולם והמרדף אחריה פשוט מיותר. אסייג את דבריי- הסמכות כלפי אנשים בוגרים עברה מן העולם, כלפי ילדים הסמכות נותרה בעינה ואין לי אלא לרחם על ילד שגדל ללא סמכות.

כשאנחנו באים לדבר על חינוך בגיל ההתבגרות, לדעתי אין מנוס מלשנות את כל תפיסת החינוך ולראות בנער בן 15 כאדם בוגר לכל דבר ועניין. כששואלים אותי מהי הבשורה שאני מבקש להביא לעולם החינוך- הלוא היא בשורת האמון בנערים כבני אדם בוגרים. בואו ניתן אמון בנערים. וכמים הפנים לפנים, נקבל אמון בחזרה. בואו נבנה את מערכת היחסים עם תלמידינו הבוגרים על בסיס האהבה והאמונה ולא על בסיס ההיררכיה והסמכות. אינני מבקש לחייב את תלמידי דבר, אני סומך עליהם שידעו להתחייב בעצמם. אני כאן כדי להאמין, לשחרר, לאתגר וללוות אותם בשביל שלהם.

למעשה, כל אבא בבר המצווה של בנו אומר את זה- "ברוך שפטרני מעונשו של זה". במשפט קצר האב מעביר את הסמכות ואת האחריות לבן. אלא שהלכה למעשה, אנחנו- הורים ומורים, לא יודעים באמת להעביר סמכות ואנחנו מבקשים להמשיך ולשלוט ב"ילדים", שכבר מזמן הפכו לבוגרים, כל עוד כוחנו במותננו.

ה"חינוך השיתופי" שאני מבקש לדבר בו מאמץ עקרונות מהחינוך הדמוקרטי ומהחינוך הדיאלוגי מחד, ומיישם את עקרונות בית המדרש העתיקים של עמנו מאידך. עולם חינוך שבו יושבים רב ותלמידים, הרב מביא את חוכמתו והתלמידים הבוגרים (בן 15 לגמרא...) מקשים ומלבנים. במרחב השיח שנוצר בין התלמידים והרב- שם מתרחש החינוך.

חינוך שיתופי מכיר בסמכות הנער בן ה-15 על חייו, על קביעת ערכיו וכו'. חינוך שיתופי רואה במבוגר האחראי המלווה את הנער, הורה או מורה, כמי שנושא ביחד אתו את מסע ההתבגרות, מלווה אך לא משתלט על המסע שלו. "את דאגתך, עמך אנו דואגים, ואת משאך הגדול ממך, עמך אנו למשא..." אומר האדמו"ר מפיאסצנה לתלמיד.

והתרגום שלנו הוא: "אנחנו כאן בשבילך – בשביל שלך ולמענך".

--

זיו רפפורט - יוזם מסלול "שבילים" בתיכון הדתי "אור תורה אריאל"