"נולדתי למשפחה מסורתית וגדלתי בבית אריה", אומר אלירן כהן, 36, נשוי ואב לשלושה המתגורר בצפריה, מוזיקאי ויוצר תוכן וידאו. "כנער העניין הרוחני לא כל כך העסיק אותי, אבל המוזיקה כן. החיבור שלי למוזיקה התחיל בגיל צעיר מאוד. תופפתי על כל מה שיש, ולא פעם היו מעיפים אותי מבית הספר בגלל זה. בשלב מסוים ההורים שלי קנו לי מערכת תופים ואחרי כמה חודשים הקמנו מעין הרכב ילדים כזה, וראיתי שיש לי מוטיבציה הרבה יותר גבוהה מהשאר. זה משהו שהלך איתי הרבה שנים, החשק האדיר הזה לעשות מוזיקה".
באיזה שלב התחלת ליצור את המוזיקה שלך?
"כשהייתי בן 14 התחלתי לכתוב מנגינות, ולהפיק דברים משלי. בגיל הזה גם נחשפתי לעולם האלקטרוני, ובגיל 15 התחלתי לנגן במועדונים. בהתחלה במקומות קטנים, אבל די מהר תקלטתי במקומות גדולים. בנוסף לזה, השתתפתי בכל מיני תחרויות. אחת מהן הייתה תחרות דיג'יי של FM99, תחנת הרדיו שהובילה בזמנו את התחום. מתוך למעלה מ-300 משתתפים הגעתי לעשירייה האחרונה. מהתחרות ההיא היו שלושה שזכו להתחיל לעבוד בתחנה.
"אחרי התיכון התגייסתי, ושירתתי בממר"ם. פתאום, בתחילת הטירונות, גיליתי שמי שישן במיטה לידי הוא אחד מאלה שהתחילו לעבוד בתחנה. נהיינו חברי נפש, ועד היום אנחנו החברים הכי טובים. תקופה קצרה לאחר מכן הוא הכניס אותי לעבוד בתחנה, וככה התחלתי להכיר את כל המי ומי בתעשייה. עם הזמן שעבר התמקצעתי עוד ועוד, ובתקופה ההיא כבר ניגנתי במקומות הכי גדולים בארץ. בדרך כלל אנשים שיוצאים מממר"ם הולכים לעבוד אחרי השחרור בהייטק ועושים הרבה כסף, אבל לי היה ברור שאני רוצה לעשות רק מוזיקה. וזה אכן מה שקרה".
לא צמא למים
עיסוקו של כהן כמפיק מוזיקה אלקטרונית האיר לו פנים, וזמן קצר לאחר השחרור מצא הוא את עצמו מופיע בפסטיבלים גדולים בחו"ל. "היה לי חשוב להמשיך להתפתח", אומר כהן, "וכמו שאמרתי תמיד הייתה לי מוטיבציה מאוד גדולה, אז התחלתי לשלוח את המוזיקה שלי לחברות תקליטים בחו"ל. חברה גרמניה ידועה אהבה את מה שהיא שמעה והחליטה להחתים אותי אצלם, וכמה חודשים אחר כך גם חתמתי בחברה הולנדית גדולה. הכל קרה מאוד מאוד מהר. מראשון בבוקר עד חמישי בלילה הייתי יושב במשך 17 שעות באולפן. כמעט לא יצאתי משם. מהר מאוד הגיעו ההזמנות להופיע בחו"ל, בעיקר באירופה, ותוך חצי שנה הגעתי למצב שאני מנגן בסמוך לאומן מספר אחד בעולם בסצנה הזו או מיד אחריו. ובכלל, התחושות היו אז מאוד חזקות. הופעתי בפסטיבלים שעוברים בהם מאות אלפי אנשים".
בתוך כל זאת, מה קירב אותך לחיי תורה ומצוות?
"היו כמה דברים שקרו במקביל, אבל אחד מהם היה בדיעבד ולא במודע - מאוד התפעלתי מהחבר'ה הדתיים שהיו איתי בצבא. אתה רואה אנשים נעימים, מוסריים ובעלי מידות לא כמו שאתה רגיל לראות בדרך כלל, במיוחד לא בגיל כל כך צעיר. תמיד נמשכתי לתום הזה שראיתי אצלם. בנוסף לכך, למרות ההצלחה הגדולה הרגשתי שאני לא מאושר, וכשנה אחרי הצבא התחילו לי שאלות על משמעות החיים וכו'. ובזכות כך התחלתי לחפש תשובות. חקרתי את הבודהה, הנצרות, האסלאם ומה לא, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא זה.
"אחרי שבדקתי את כל אלה, החלטתי לבדוק בשורשים, ביהדות, לבחון את המקום שממנו הגעתי. איך שהתחלתי לצלול ליהדות, הרגשתי הקלה גדולה. געגוע וצמא עצום למשהו שנראה לך שאף פעם לא פגשת. איכשהו השגתי ספרים, ושתיתי אותם אחד אחרי השני. הייתי אז בן 23, גרתי בתל אביב, והמשכתי לנגן במועדונים ומסיבות. לא כל כך ידעתי מה לעשות, הייתי די עצמאי בשטח, אבל בשלב מסוים התחלתי ללכת עם קסקט ולשמור שבת. זה היה הזוי לכולם מסביבי, אבל לי זה לא שינה".
סוף הלילה
"ההתחזקות נמשכה, ובתקופה ההיא הקמתי הרכב חדש והחלטתי שאני רוצה פחות להופיע בחו"ל ויותר להתמקד בישראל. לצד זאת, הרגשתי קונפליקט בין התורה והערכים שלמדתי לבין עולם חיי הלילה. השאלות הלכו וגברו, והבנתי שאני רוצה לעצור את הסתירה הפנימית הזו. אני ממש זוכר את ההופעה שבה אמרתי לעצמי 'די, אני לא ממשיך עם זה יותר'. עזבתי את חיי הלילה, את תל אביב, את בת הזוג שהייתה לי אז, את השותף שלי מההרכב, את הכל בעצם, והגעתי למכון מאיר.
"מישהי שהכרתי סיפרה לי על המכון, אז התקשרתי לרב ביגון וקבעתי איתו פגישה. ברגע שראיתי אותו הבנתי שהגעתי למקום הנכון עבורי. הרגשתי שפגשתי מישהו שמחבק אותי עם העיניים שלו. מישהו שאוהב אותי, שרואה את הנשמה שלי. התחלתי עם יומיים בשבוע במכון, שהפכו ללימוד יום-יומי של שבע שנים. התחתנתי, ונולדו לנו שלושה ילדים בתקופה שלמדתי במכון. לפני כשנה, בעקבות כמה שינויים שעשינו, עזבתי את המכון.
"אמנם כיום אני כבר לא לומד פיזית במכון", אומר כהן, "אבל לא באמת עזבתי. מה שקיבלתי במכון ילך איתי לאורך כל חיי. במכון הבנתי לאן החיים שלי צריכים ללכת. איך צריך להיראות בית ישראל, איך עם ישראל צריך להיראות. במכון למדתי לאהוב את כל הצבעים של עם ישראל. מעבר לכך, גם מה שאני עושה כעת - חזרה לעולם המוזיקה והפעם בקדושה, מאוד קשור למה שקיבלתי במכון. במכון מאוד מעודדים כל אחד לעסוק במה שנכון לו, מלמדים שאין שום דבר פסול מראש - אלא יש דרך נכונה לעשייה, להופעת הדבר. בשלב מסוים בתהליך התשובה עזבתי את המוזיקה, אבל היא אף פעם לא עזבה אותי. היא תמיד חיכתה שאחזור ואאסוף אותה.
"לפני שנה, ואחרי שיחות מרובות עם הרב מרזר, חזרתי אליה. בשיחות עם הרב דיברנו המון על היכולת להאמין בניקיון שיכול להיות במוזיקה. בהתחשב באיך ואיפה שהכרתי אותה, זה לא דבר פשוט. לא קל לחדש את האמון בדבר הזה, ועד היום אני לא שלם עם זה במאה אחוז. יש המון חומות לעבור. ולמרות כל זאת, החלטתי לקפוץ למים ולהוציא את הסינגל הראשון כסנונית ראשונה בעבודה על אלבום שלם. אני רוצה שהשירים שלי יהיו שירים של בשורה, של אחדות בעם ישראל. שירים שיגרמו ליהודי להיכנס פנימה, להאמין בטוב. לא כל כך מעניין לעשות את המוזיקה שעשיתי אז, האלקטרונית, אלא מוזיקה אחרת. אמנם יש בי רצון ליצור משהו מקורי משלי שקשור לעולמות שמהם באתי, אבל הפעם כמובן ממקום נכון ומחובר. אני מקווה שתהיה לי סיעתא דשמיא בעניין, והדברים יראו אור ויביאו ברכה רבה לעולם".
--
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן