השואה לא נותרה בקרבנו רק כזיכרון היסטורי, אלא ממשיכה להדהד אצל האומה כולה. אנחנו נזכרים ומזכירים את מה שהיה, לא רק כדי להכיר את העובדות על מה שקרה לבני עמנו, אלא גם כדי ליצור כלים לטיפול בעתיד שלנו.
כשהייתי מדריך בתנועת הצופים היינו עושים פעילות מיוחדת לחניכים. חילקנו אותם לזוגות, שחקן אחד היה מקבל קלפים עם ביטויים דורסניים (אתה מקבל תור נוסף, השני מפסיד תור וכד') והשחקן השני היה מקבל קלפים עם בקשות להתקפל, לוותר, להידרס ( תאפשר לו לאכול אותך, תדלג על תור אחד וכד'). תוך כדי, היינו רושמים את הביטויים השונים של הילדים, של תסכול, של כעס, של תחושת ניצחון, של תחושת שליטה, של פחד מאבוד שליטה וכד'. ואז היינו יושבים עם החניכים ומדברים על השואה, על החוויה הזו שיש כוח דורס בלתי נשלט. שאין דרך לפעול מולו.
היום אנחנו מטפלים בדור שני, בדור שלישי ובדור רביעי לשואה, משום שמדובר בחוויה מחוללת מרכזית, מתוכה אולי התעצם והתחזק אף יותר אצלנו הרצון להקים אומה עצמאית עצמית עוצמתית. איבוד העצמאות הוא תחושה קשה והיא מעוררת רצון למרוד.
ההיסטוריה מלמדת כל אחד לקחים שונים, אבל ניתן לומר שלאור הסיפורים הקשים בשואה, כולנו חשים בצורך שלא להשאיר את הסיפורים על הנייר, אלא גם לעורר את מידות הגבורה, את האחווה שבינינו, את רגשי אהבת ישראל שיש בנו, את הגאווה הלאומית, את הרצון לפעול מתוך כבוד, את הרצון שלא לפחד יותר לומר בקול רם את מי שאנחנו ובמה אנו מאמינים.
בתהליך ההיסטורי הנסתר מעינינו הפשוטות, אנחנו למדים שריחוק הוא לצורך קרבה, שירידה היא לצורך עליה, שכל מה שהיה אז אמור לעודד אותנו ברצוננו להתקרב לזהות שלנו, לטוב שיש בעם שלנו.
רצו להחליש אותנו ואנחנו חזקים, רצו לקחת מאתנו את עצמאות ואנחנו עצמאים, רצו לספר סיפורים אנטישמים על העם שלנו והיום העם הקדוש הזה מקדש שם שמים בעולם.
ואנחנו, הצאצאים של הדור שנשרף באש, מכירים בכוחות הגבורה שהיו לאבותינו שהיו בשואה ויודעים שיש לנו חובה לספר ועוד לספר על מה שהיה, כי סיפור הוא מלשון ספירה, ספיר, אבן יקרה, לחזק את הספירות של הנפש.
ד''ר מיכאל אבולעפיה הוא ראש מכון אבולעפיה, פסיכיאטר מומחה להורים וילדים