הרב אהרון אגל-טל
הרב אהרון אגל-טל צילום: באדיבות המצולם

גיל ססובר השתתף אמש בכנס השדולה לחיזוק ושימור הזהות היהודית בניצוחו של ח"כ אבי מעוז. הקשבתי לדבריו ולמרות שזו לא הפעם הראשונה שאני שומע דברים מעין אלו, בכל זאת אני מופתע שוב.

התרגלנו שהיהדות מעניינת את הדתיים ושאחינו שחזותם אומרת 'חול' אינם מעוניינים. כך אנחנו הולכים בתחושה של מעט מבוכה. מחזיקים מפתחות לחכמה הנשגבה בעולם ולאושר העליון שהאדם יכול להגיע אליו, אבל מעטים הם הקופצים על הסחורה. כך במבט חיצוני.

גיל ססובר ריגש מאוד בדבריו. בין היתר הוא שאל מדוע אנשי כנסת הגדולה כתבו להעמיד תלמידים הרבה? מה פשר העמידה פה? והוא הסביר יפה, שכדי להעביר משהו לדור הבא צריכים בסיס איתן ומוצק. צריכים שורש של אמת ולכן לא החכמה הרבה של התלמידים משנה, אלא מידת החדירה שלה אל תוכם. האם הם 'עומדים' או 'מתנודדים'?

כשססובר אומר שאין יהודי 'חילוני' כי חול הוא מה שנדבק לנעלים ואילו יהודי הוא יהלום שצריך לנקות אותו, כפי שלימד הרבי מליובאויטש, יש לאמירה שלו, אולי משמעות עמוקה יותר ממה שהיינו חושבים. האמיתות הגדולות מתגלות בבית המדרש מתוך לימוד ועמל תורה, אבל לא תמיד אנחנו יודעים לראות את האמיתות במציאות.

לא לכל אחד יש הזדמנות להיפגש ולא כל אחד גם זוכה לעיניים כאלה. אבל דבריו של ססובר באים מפיו של מי שלא צמח בעולם הדתי וכשהוא רואה ניצוץ וכשהוא מספר על גאוותו היהודית, הוא משקף מציאות ריאלית והיא כל כך מוארת ומעוררת תקוה.



דומני שעדיין אנחנו מנהלים דיאלוג סמוי מול הציונות החילונית שבנתה את הארץ. אנחנו עדיין מנהלים בראש ויכוחים עם הכופרים הגדולים ומנסים לשכנע אותם. עד כמה זה עוזר? כמה הצלחנו בכך? לדעתי המתנה הגדולה שבנט נתן לעם ישראל היא בהתבהרות הערכית שהולכת ושוטפת אותנו. יותר ויותר אנשים מתחילים להבין שזהותם היהודית בסכנה.

הם מתחילים להכיר בכך שאין מי שיציל אותם אם הם לא יתגייסו להתאהב מחדש. אם הם לא ידברו גאוותם היהודית ויפגינו אותה בעוצמה. אנשים כמו גיל ואשתו רוני מסמלים דור שלם שלא בא לריב אלא לשאוב מים מן המעינות. הם המעיינות שלהם כמו שהם שלנו וזה רשום על שמם בטאבו.

במקום, או לצד השיח המתמיד עם האינטליגנציה החילונית, מוכרחים לייצר שיח פורה עם האינטליגנציה המסורתית. לעסוק בעצם הזהות. לטפח את הכבוד והחיבה לדת שלנו. יש המון יהודים שזה המזון שהם מצפים לו. זה המקום שהם מבקשים לעמוד עליו. יותר מאלף סימפוזיונים מלומדים – נדרש ניצוץ אחד שיבער.

גיל ססובר סיפר שכשהוא מגיע לשוחח עם ילדים בבתי ספר חילוניים על נושאים יהודיים הוא מזהה ניצוץ בעיניים. גם אצל הוריהם. האם אנחנו קולטים את הפוטנציאל? האם נדע להפיח אש בגחלים העוממות?

הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית