יכול להיות שאל"מ דביר חבר עושה לכולנו טובה גדולה בפרישתו. לפי מה שקראתי אודותיו הוא קצין מן המעלה הראשונה וזהו הפסד עצום לצה"ל; לעם ישראל כולו.
אבל טריקת הדלת הרועמת הזו, בדרישה לצאת מן התפקיד ולא להמשיך במשחק של "הכל תקין; הכל ענייני", מסמנת את הדרך לדור הבא של המשרתים ויש לכך ערך הסטורי.
הורגלנו להיות צייתנים, אבל העמידה לרשות האומה בכל תנאי שמה אותנו בעמדת חולשה. אנחנו הדבורים שמייצרות את הדבש ובמידת הצורך עוקצות כדי להגן על הכלל ומאבדות את חייהן, אבל בעל הכוורת הרודה את הדבש הוא מישהו המשקיף מלמעלה. הוא זה המאפשר לדבורים את התנאים האופטימליים לתפקוד – אבל לעולם הדבש יהיה אצלו.
בפרישתו טוען בעצם אל"מ חבר שיש לו מניות זהב בכוורת, והנהגת המטה הכללי תיאלץ להבין שאם תמשיך להתעמר בחובשי הכיפות, או נכון יותר - באנשים ה"מאמינים" – הם יפקירו את בטחון ישראל.
קראתי את דבריו הנלוזים של בוגי יעלון; מי שכלפיו פיתחנו בזמנו, יחס של כבוד גובל בהערצה. הגיבור העשוי ללא חת, המסיר את חרפת הגלות מעל עם ישראל.
אני עוד זוכר את ביקוריו בישיבת שבי חברון, כשהיה אלוף ואחר כך רמטכ"ל. הוא לא העז להעלות על דעתו בכלל, את מה שהוא אומר היום בחוצפתו - "ממשלת משיחיים, משתמטים ומושחתים היוצרים איום קיומי על מדינתנו" הרי מי זו הממשלה הזו? מי בחר בה? אכן – אלו אנחנו. אנחנו שהערצנו אותו ברוב תמימותנו ונתנו לו את הקרדיט הפתוח ביותר בעולם ובסוף גילינו שבעיניו אנחנו המשיחיים והמשתמטים. אכן – אם לא היינו "משיחיים", היינו מטפלים בו מזמן כמו שמטפלים בפקיד בכיר שמדבר שטויות או במנהל הדואר כושל.
יעלון הוא 'בעל הניגון' המעביר את המנגינה מדור לדור. המנגינה שעריבה לאזניהם של ראשי הצבא: "אנחנו הצודקים, המקצוענים ובעלי הבית. חיל האויר שלנו. הטנקים שלנו. המודיעין שלנו - יהין מישהו להרים את ידו".
יש הטוענים שהרמטכ"ל הוא אדם דתי ושבכלל – היו במטכ"ל לא מעט חובשי כיפות. ובכן הגיע הזמן לעשות פה מעט סדר.
השאלה אינה מה עושה אדם בחייו הפרטיים. יכול להיות שאדם מוצא לנכון להתפלל ולהניח תפילין וזה מצוין. זו לא השאלה. אנחנו דנים ברוח העומדת ביסוד הפעלת הכוח של העם היהודי. מה שיעלון ודומיו כותבים ומה שהם זועקים בעוצמה כל כך גדולה, הוא שאין שום שיקול מבלעדי הקיום. הכוח ההישרדותי חזק מאוד ולכן אנחנו יודעים להילחם ולהמציא פטנטים מדהימים, אבל המסגרת הכוללת היא – קיום. הא ותו לא.
מה ה"בעיה" באנשים 'מאמינים' כמו אל"מ חבר? שמלבד המקצוענות ויכולת העבודה המאומצת שלהם; מתחת למכסה המנוע – יש מנוע אחר. יש שם את אלוקים. זה מה שמטריד את מנוחתם וזה מה שמוציא מהם את השנאה הצרופה הזו וזה מה שעומד ביסוד העוול המתמשך כנגד אלו שטובים לעשות את עבודת הכוורת, אבל לעולם לא להיות בעליה.
אני לא פה כדי לקדם את אלוקים; לדבר בשבחו ולומר שהוא לא כל כך נורא. אני פה כדי לומר שבלעדיו לא יהיה פה כלום. שבסופו של יום אם אין לך אלוקים ואין לך את ההבנה שיש כאן מערכה מסודרת חובקת עולם ומסוכנת מאוד, על מקומו באנושות, אתה תסיים כמו בפריז. בירה תרבותית שהותירה רושם גדול בעולם, שכעת צונחת ללא מאבק, אל מול אלו שקוראים בשם האל.
אני אומר שאם לחברה אלוהים, היא תצא מדעתה ולא תדע להגדיר מה 'נורמלי' בכלל. ממש כפי שקורה במקדשי ההשכלה המטורללים בארה"ב.
המלחמה של הרצי הלוי היא פגיעה ב"כל" קדשי ישראל – לא בקצינים הבכירים האלו בלבד. היא המחשבה שניתן לייצר כוח שבבסיסו עומדת איזו מסורת קלושה וחיוורת; לא חלילה עוצמת החיים האמונית.
אני נעלב עמוקות בשם אחי ובני הלוחמים. אני חסר אמון כלפי הפיקוד הבכיר של צה"ל. השינוי ההכרחי בוא יבוא בהפרת קשר השתיקה של הקצינים הבכירים.