מנקודת מבט אישית, שפת היידיש מביאה לדובריה ושומעיה, זוית שאף שפה לא דומה לה. הכינויים, הביטויים, האמרות השנונות שבכל שפה הן עקיצות ומביכות,ביידיש זה נשמע אחרת ולטוב.
ולכן אין פלא כשניגשים להצגה בתיאטרון היידישפיל מחכים למשהו אחר.
וזה מה שקורה בהצגה הנפלא והמושלמת שעולה בימים אלו על הבמה החתן המושלם של רוחל'ה.
הצגה כל כך טובה כל כך מעודנת שמחד היא שנונה ומצחיקה ומאידך כואבת עד דמעות. לא נגלה למה ומדוע אך יש רגעים (והם לא מעטים בהצגה) שאתה דומע מהזדהות.
אז במה אנו עוסקים הפעם?
רוחל'ה היפה והחכמה מוצאת סוף סוף חתן בסוף שנות השלושים לחייה. שלוימ'ה, אביה, אלמן, ניצול שואה, יוצא מגדרו מרוב התרגשות ואולם בעקבות הפגישה עם החתן המושלם, נחשפים זיכרונות כואבים מתקופת המלחמה בפולין.
בעקבות התעוררות הזיכרון מאירוע שהודחק ע"י שלוימ'ה הוא מחליט לבטל את החתונה. באותו הזמן, נחשפת מערכת היחסים הכואבים בין רוחל'ה ללאה, אחותה הצעירה והגרושה ומתגלה סיפור ידידותם של שלוימה וסטאשק, שעברו יחד את המלחמה וחלקו אהבה גדולה לאמה של רוחל'ה. דרמה מרגשת שעוסקת באהבה, זיכרונות והקושי של ילדי ניצולי השואה להתמודד עם העבר של הוריהם.
ראוי לציין את משחקם המצויין של כל השחקנים ובראשם את אלי גורנשטיין (האבא בהצגה) שעד לפני שנה לא ידע בכלל יידיש, והנה הוא משחק 90 דקות מלאות בשפה שחדשה לו.
הבמאי יונתן אסתרקין מספר לנו שעל התיאטרון היידי אמרו תמיד שעוד לפני שהתחילו את ההצגה כבר התגעגעו אליה. הזיכרון הוא אלמנט מפתח בתיאטרון היהודי בכלל והיידישאי בפרט וגם ההצגה שלפנינו - החתן המושלם של רוחל'ה עוסקת לדעתי יותר מכל בשאלות של זיכרון. "סבא שלי כמעט לא דיבר על חוויותיו מהמלחמה ועל הדרך שבה נספו אשתו הראשונה ושתי בנותיו.
האם הוא לא זכר? האם הוא לא רצה לזכור? האם הוא חשב שעדיף שאנחנו הדורות הבאים, לא נמשיך את הזיכרון? עכשיו מאוחר מדי לשאול אותו. כמה הזיכרון יכול להישאר בחיינו, כמה הוא יכול לנהל אותנו, במיוחד כשעוסקים בזיכרון של הטרגדיה הנוראה ביותר שהתרחשה אי פעם בין בני אדם. השואה.
מדינת ישראל היא מדינה שהוקמה בין השאר על מנת שלעולם לא תהיה עוד שואה. אבל כדי שהיא תוכל להתקיים וכדי שהדורות הבאים יוכלו לחיות בעולם אפשרי, היא חייבה את הניצולים להשאיר את חוויות השואה מאחוריהם. ובתוך האיזון העדין הזה בין הצורך לשכוח לבין הצורך לזכור את אותה טרגדיה נוראה, אנחנו כולנו מתנהלים. דור ראשון, שני, שלישי ותיכף כבר רביעי.
כמה עלינו להשאיר אצלנו לעולמי עד, פור אייביק, כמו שאומר שלוימ'ה לבתו. וכמה עלינו להניח מאחורינו כדי שנוכל אנחנו וילדינו אחרינו לחיות חיים נורמליים. בשאלות האלה מבחינתי עוסקת ההצגה ואותן ניסיתי להדגיש בבימוי, בעיצוב הבמה, בעיצוב הוידיאו ובמוזיקה, אני מקווה שהצלחתי" הוא מסכם, ואנו נאמר לך יובל- הצלחת בגדול.
הצגה מעולה, איכותית עם משחק נוגע ללב.