האחד רוצה בחירות, השני בורח מהן כמו מאש. דרעי וגפני
האחד רוצה בחירות, השני בורח מהן כמו מאש. דרעי וגפני צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

שנה שלמה התפללו ופעלו במפלגות החרדיות להפלת "ממשלת השמד", והנה כשזה סוף סוף קרה - הן מגיעות לשם לא ממש מוכנות.

ההחלטה של בנט ולפיד ליזום פיזור של הכנסת והליכה לבחירות בעקבות התפוררות הקואליציה תפסה את ש"ס ויהדות התורה כשהן מוטרדות ומבולבלות סביב שורה של נושאים – מחסרונו המורגש של הרב קנייבסקי, דרך החשש מזליגת מצביעים לבן גביר ועד ניגוד אינטרסים בין שתי המפלגות ומחלוקות פנימיות בזו האשכנזית.

זו כנראה גם אחת הסיבות העיקריות לכך שיושב הראש משה גפני בוחר בימים האחרונים לרכז ולהוביל בעצמו את הניסיונות להרכיב ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית, ומדלג מלשכה ללשכה ומאולפן לאולפן כדי לעשות נפשות למשימתו הבלתי אפשרית. להפיל את בנט זה חשוב, אבל גם בחירות הן דבר מסוכן. למה לו פוליטיקה עכשיו.

למעשה, כבר בשאלה הבסיסית הזו, מהי הדרך הרצויה להחלפת השלטון, מתגלים פערים בין ש"ס ליהדות התורה. אריה דרעי, שהתפטר מהכנסת לפני חמישה חודשים, נחוש לשוב לתפקידו בהקדם, ומהבחינה הזו האינטרס המובהק שלו הוא ללכת לבחירות כמה שיותר מהר. זאת ועוד: מעל ראשו של דרעי עדיין מרחפת עננת הקלון שעלול למנוע ממנו לחזור למשכן במשך שבע שנים בעקבות הרשעתו בעבירות מס, ומבחינתו בחירות בקרוב הן הזדמנות מצוינת להתרת הספקות. יושב ראש ש"ס אומנם פרש מהכנסת כחלק מעסקה שבמסגרתה התחייב היועץ המשפטי לממשלה שלא להעלות לדיון את שאלת הקלון, אך הדבר אינו מונע אפשרות שזה יקרה בעתיד, כשלדברים תהיה משמעות מעשית.

לאחר ההרשעה תקף דרעי את רשויות האכיפה על התנהלותן בתיק והאשים אותן ברדיפתו, ובתגובה שיגרו אליו גורמים במערכת המשפט איום מרומז והזהירו כי הוא יורה לעצמו ברגל. מאז הוא חש כמי שהפרקליטות תופסת אותו בגרון בנושא זה, ומבחינתו בחירות הן הזמן המתאים ביותר לבחון זאת. גפני, לעומתו, מבין שיש לו בעיקר מה להפסיד מהליכה לקלפי, ולכן הוא מעדיף להימנע מכך ומקדם מהלכים חלופיים. אכן, אפשר שגם דרעי ירוויח מקיום הבחירות במועדן - נובמבר 2025, כמה שיותר רחוק מההרשעה. אלא שהוא מעוניין לחזור לכנסת מהר ככל שניתן, ולהערכתו הפרקליטות בכל מקרה תוותר על הקלון, כך שהסיכון נמוך. אגב, בשונה ממנו, יעקב ליצמן, שפרש לאחרונה גם הוא בנסיבות דומות, אינו מתכוון לנסות להיבחר מחדש, ולמעשה חתם סופית קריירה פוליטית בת 23 שנים.

צדיקים במיתתם

ובחזרה לכאבי הראש של יהדות התורה. בבחירות הקרובות – יהיו מתי שיהיו – תחסר המפלגה החרדית האשכנזית את אחד הנכסים המשמעותיים שלה - "שר התורה", הרב חיים קנייבסקי, שהלך לעולמו בשושן פורים האחרון. הצדיק מרחוב רשב"ם היה לא רק מנהיג הציבור ומי שהדריך והכווין את הנציגים הפוליטיים, אלא גם מעין פרזנטור שכיכב בקמפיינים והניע מצביעים יותר מכל גדולי ישראל שלפניו. לרב קנייבסקי יש כמובן ממשיך בהנהגת הליטאים - נשיא מועצת גדולי התורה הרב גרשון אדלשטיין, המנחה כיום את חברי הכנסת - אך הוא לא הוריש לו את המעמד המיוחד, את ההילה המיסטית, את ההשפעה על חוגים חרדיים ודתיים רחבים, שבסופו של דבר תורגמו גם למנדטים. הסתלקותו של שר התורה עדיין טרייה, חסרונו מורגש היטב, החלל רחוק מלהתמלא, וגפני וחבריו מבינים כי מוקדם להעמיד את העניין למבחן בקלפי.

השינויים המשמעותיים בהנהגת יהדות התורה - הן הרוחנית, עם פטירת הרב קנייבסקי, והן הפוליטית, בעקבות פרישת יעקב ליצמן - גורמים בחודשים האחרונים גם למתיחות ולמאבקי כוח פנימיים במפלגה, בעיקר בשאלת היחס לממשלה המכהנת והנאמנות הטוטאלית לנתניהו. ברקע החיכוכים עומדת התנהלות עצמאית של חברי הכנסת החסידיים מאיר פרוש וישראל אייכלר, שכבר תחת יושב ראש סיעתם ליצמן, וביתר שאת כעת, לא התיישרו לפי עמדת חבריהם בנושאים הללו. כך, למשל, מסרבים השניים להחרים את הקואליציה ודוגלים ביחס ענייני כלפיה, כולל משאים ומתנים עימה בניסיון לקדם אינטרסים חרדיים ולהביא הישגים לרווחת המגזר בנושאים שונים.

פרוש ואייכלר נוקטים קו פרגמטי יותר גם בשאלת המחויבות לנתניהו, ובניגוד לגפני, המפזר מדי פעם אמירות מעורפלות בנושא (ובדרך כלל חוזר בו מיד), קראו לו במפורש לוותר על ראשות הממשלה כדי לאפשר הקמת קואליציית ימין. בהזדמנויות שונות הם אף מתחו ביקורת על נתניהו, שלטענתם כובל את המחנה הלאומי כולו לאשליותיו הפוליטיות ומחזיק בו כבן ערובה כבר ארבע מערכות בחירות. ההתנהלות העצמאית של השניים הביאה לאחרונה את המתיחות בתוך יהדות התורה לשיא כאשר יושב הראש גפני איים בהיפרדות של דגל התורה (הליטאית) מאגודת ישראל (החסידית) לראשונה זה שלושים שנה. בשבוע שעבר הוא אף הגדיל לעשות והניח על שולחן הכנסת הצעת חוק להורדת אחוז החסימה במטרה להבטיח כי מפלגתו תצלח אותו גם בריצה עצמאית. אם יושלם המהלך, שנעשה בשיתוף פעולה יוצא דופן ושנוי במחלוקת עם ראש הממשלה המיועד יאיר לפיד, הוא יסייע בעיקר לגוש השמאל־מרכז, שבו לפי הסקרים כמה מפלגות מתנדנדות, בשעה שבימין כולן עוברות את אחוז החסימה בקלות. החלטת בנט לפזר באופן יזום את הכנסת וללכת לבחירות צפויה לעצור את החקיקה בעניין ולמעשה מצילה את גפני מעצמו.

עונת הנדידה

אבל עם כל הכבוד לבעיות השלום־בית, הדאגה הרצינית ביותר של המפלגות החרדיות היא הפופולריות הרבה של חבר הכנסת איתמר בן גביר בקרב צעירי המגזר, הגורמת להתחזקות מפלגת הציונות הדתית על חשבונן. סקרים שפורסמו השבוע בערוצים 11, 12 ו־13 חזו שלושתם זינוק של המפלגה בראשות סמוטריץ' משישה מנדטים כיום לתשעה בבחירות הקרובות, ומנגד ירידה של ש"ס מתשעה לשמונה, ושמירה של יהדות התורה על שבעת המנדטים הקיימים. לנוכח קצב הגידול הטבעי המהיר של הציבור החרדי, דריכה של המפלגה האשכנזית במקום במשך ארבע כנסות רצופות נתפסת כהיחלשות ונסיגה לאחור ולא כשימור הכוח, ובמיוחד לאחר שבבחירות הראשונות של שנת 2019 כבר השיגה מנדט אחד יותר ועמדה על שמונה. האווירה בשטח והסקרים הפנימיים של בן גביר מספרים גם הם את אותו הדבר: עוד ועוד קולות חרדיים נודדים מג' וש"ס אל ט'.

התופעה הזו אינה חדשה. גם בעבר הצליחו מפלגות כמו האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית, על גלגוליהן וחיבוריהן השונים, לקרוץ לשוליים החרדיים - בעיקר צעירים ומודרניים. החברה החרדית כולה, שעד לפני עשור או שניים לא הייתה מזוהה באופן מובהק עם מחנה פוליטי מסוים, זזה עם השנים ימינה, ורבים בה (למשל חב"דניקים) לא מצאו לעצמם ייצוג הולם בש"ס וביהדות התורה, שראשיהן נתפסו כבעלי נטיות שמאלניות. רוב החרדים המשיכו להצביע להן בכל זאת, על פי "דעת תורה", אך מי שאינו רואה עצמו מחויב לצו הרבנים בעניינים פוליטיים הזדהה ביתר קלות עם דמויות כמו כצל'ה ומיכאל בן ארי, שהציגו קו ימני ודתי בלתי מתפשר ובאו בגישה עממית ועל־מגזרית.

אלא שעד היום החשש משריפת קולות ימין במקרה שהמפלגות האלטרנטיביות לא יעברו את אחוז החסימה (כמו בהרפתקת יחד של אלי ישי ובניסיונות החוזרים של עוצמה יהודית להיבחר באופן עצמאי) הצליח לבלום את התופעה ולמנוע נדידה משמעותית של מצביעים. כעת בן גביר משובץ במפלגה דתית מרכזית שבוודאי תצלח את המשוכה, ובש"ס ויהדות התורה חרדים מפני הסחף. הח"כ מהציונות הדתית מזהה זאת היטב, מכוון אל נקודות התורפה של שתי המפלגות ומצליח להוציא את נציגיהן מדעתם. כך, למשל, בין הסיורים שלו בהר הבית, בזירות פיגועים ובשייח' ג'ראח, הקפיד בן גביר להגיע בל"ג בעומר גם לחניונים הסמוכים לציון קבר רשב"י במירון כדי לעמוד לימין הציבור החרדי המתוסכל מקריסת מתווה ההילולה, ובהזדמנות אחרת זעק בשם אברכי הכוללים נגד גזרת המעונות של ליברמן.

המענה של ש"ס ויהדות התורה לאיום החדש־ישן הוא ניסיון להציג את איתמר בן גביר כמי שאינו מחויב לתורה ולהלכה באופן מלא אלא מכפיף אותן לעמדותיו הלאומניות, וממילא לא יכול לייצג ציבור חרדי שמצוות הדת הן נר לרגליו. במקביל מנסים תועמלני המגזר להציג את חבר הכנסת הפופולרי כפרובוקטור חסר אחריות שבמעשיו הפזיזים ובדרכו המתלהמת מתסיס ומבעיר את השטח וגורם לשפיכות דמים - בשונה מדרעי וגפני המנוסים והשקולים. המסרים הללו נשמעים כבר כמה חודשים בעיתונים המפלגתיים הרשמיים ובהתבטאויות הפוליטיקאים - וכעת גם בתקשורת הכללית המזוהה עם הימין, המגרש הביתי של בן גביר. ביום שלישי השבוע גפני סיים ריאיון ליונית לוי במהדורה המרכזית של חדשות 12 ומיד רץ לאולפני ערוץ 14 כדי להספיק להשתתף ב'פטריוטים'. מי היה מאמין.

והייתה גם הדרשה השבועית של הרב הראשי יצחק יוסף במוצאי השבת האחרונה, שבה מחה נגד עלייתו של בן גביר להר הבית בניגוד לפסיקת "כל גדולי ישראל האמיתיים", האשים אותו בחילול ה' וקרא "להתרחק ממנו ומכל ההנהגות שלו", במה שהתפרש מיד כניסיון פסול מצד הראשון לציון לסייע פוליטית למקורבו אריה דרעי ולמפלגת ש"ס שעימה מזוהה הרב.

האם המניע לדברי התוכחה היה טהור, לשם שמיים, או שדרשת מוצ"ש המיתולוגית ביזדים נוצלה באופן ציני לעניינים אחרים והתורה שימשה בה רק קרדום לחפור בו? קשה לבחון כליות ולב. אבל סיפור קטן מלפני 13 שנה יכול ללמד איך עובדת השיטה. ערב בחירות 2009 התקבל במטה ש"ס סקר מדאיג שלפיו ישראל ביתנו, ששילבה אז כמה דתיים ומזרחים ברשימתה, נוגסת בקולות המסורתיים של המפלגה.‏ אחד היועצים הבכירים בקמפיין הביא את הממצאים לידיעת היו"ר, וכעבור שעות אחדות - לא יותר - התחולל בנתיבות נס של ממש. רבי ברוך אבוחצירא התייצב מול מצלמות והודיע: "אבא, באבא סאלי, נגלה אליי בחלום ואמר ש'איסור מוחלט להצביע ליברמן'".

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות

לתגובות:Kobi.nachshoni@gmail.com

***