בתה של שירלי פינטו יצאה מטיפול נמרץ: "מלאכית קטנה שלי"

ביום ראשון האחרון כרם הקטנה שלי נכנסה לניתוח לשתל שבלול בשתי האוזניים. 6 שעות צום, מתח. דאגות. מחשבות. תפילות שהניתוח יעבור בשלום.

ממתינה ללא מנוח חמש שעות באזור ההמתנה. ואז מודיעים לי, כרם סיימה בהצלחה את הניתוח והיא בחדר ההתאוששות.

קפצתי מיד. ההליכה לחדר ההתאוששות הרגיש לי נצח. ראיתי אותה נינוחה ושלווה במיטה, לדקה-שניים ואז היא פתאום התעוררה.

תוך כדי השפעת חומרי ההרדמה- ולא הצליחה לנשום תקין! המוניטור מצפצף. הדופק עלה ל-200 בלי שום מאמץ, ואני לא מצליחה להרגיע אותה, היא לא מצליחה להתאפס. אני נלחצת, למה היא לא מצליחה לנשום?

נותנים לה תרופה להרגעה, לא עוזר. דופק גבוה. גבוה מאוד. אזור החזה עולה ויורד בצורה דרסטית, חדה ולא סימטרית. ‏

נותנים אינהלציות, לא עוזר. היא מתעייפת, נלחמת על כל נשימה ונשימה. הקטנה שלי נרדמת ובית החזה עולה ויורד כאילו היא רצה מרתון!

מחליטים על צילום חזה. אומרים שם בחדר ההתאוששות, נוזלים בריאות. איך זה יכול להיות? נותנים לה פוסיד לניקוז הנוזלים. גם זה לא עוזר. מודיעים לי שמעבירים אותנו לטיפול נמרץ, אני מרוסקת לגמרי.

בטיפול נמרץ, שוב עוברים על צילום החזה ומסתבר שנוצר בצקת בקנה הנשימה כשהוחדר צינור נשימה בהרדמה בניתוח, הבצקת חסמה את דרכי הנשימה ומנעה מכרם שלי לנשום.

מיד נתנו טיפול אינטנסיבי, אינהלציות, סטרואידים. העיניים שלי לא עוזבות אותה, לא עוזבות את מסך מסך המוניטור, שיירד הדופק כבר, שיירד.

שעה, שעתיים, שלוש, וכבר אני רואה שהיא מגיבה לטיפול, הדופק טיפה יורד, ויורד, היא נושמת עדיין קשה, אבל פחות, ופחות.

בלילה קמתי, פתאום ראיתי אותה מסתכלת עליי, מתוך הלול שלה, בחושך, אני מסתכלת מיד למוניטור, 116 דופק. תקין! היא מתיישבת מולי, מחייכת. איך התגעגעתי לחיוך הזה, מלאכית קטנה שלי.

תודה לכל מחלקת אף אוזן גרון של בי"ח מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, ולכל הצוות המסור בטיפול נמרץ. תודה מיוחדת לראש מחלקת אא"ג פרופ׳ אייל רווה שלא עזב אותנו לרגע.

"אֱלֹקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה.
אַתָּה בְרָאתָהּ,
אַתָּה יְצַרְתָּהּ,
אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי,
וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי".

רק בריאות!