הפושים מאפליקציות החדשות הרעימו ורעשו השבוע למשך כמה שעות עם היוודע דבר ההחלטה הצפויה של ועדת החקירה לעניין אסון מירון - לשגר מכתבי אזהרה ל־18 בעלי תפקידים בעבר ובהווה שהיו מעורבים בתכנון הילולת ל"ג בעומר תשפ"א.
ראש הממשלה לשעבר נתניהו, מפכ"ל המשטרה שבתאי ובכירים נוספים מהדרג המדיני והביצועי הפכו באבחת קולמוס מעדים למוזהרים, והוכרזו כנאשמים ציבורית בהליך מעין־פלילי, כשעננה מרחפת מעל ראשם כמי שפשעו או התרשלו במשימתם להבטיח את שלום הציבור. אבל אז הלילה ירד, גורבצ'וב מת והאוצר ביקש צו מניעה לשביתת המורים. הכותרות הוחלפו, והאירוע - איך לא - נשכח. היום עוטפים בזה דגים.
מכתבי האזהרה נשלחו ל"חשודים", בהתאם לסעיף 15 בחוק ועדות חקירה, משום שהם עלולים להימצא במסקנות הוועדה העתידיות כמי שנושאים באחריות למותם של 45 החוגגים באסון האזרחי הכבד בתולדות המדינה, ובכך להיפגע ממסקנותיה. ההודעה הרשמית נועדה, אפוא, להזמין אותם להיערך להגנה משפטית ולהקנות זכויות שונות שיאפשרו להם לעשות זאת, כמו עיון בחומר הראיות שהצטבר נגדם וחקירת עדים שסיבכו אותם. המעבר לשלב החדש בחקר האסון צפוי להשפיע משמעותית גם על לוחות הזמנים של עבודת הוועדה בדחיית גיבוש ופרסום מסקנותיה בחודשים ארוכים ואולי אף שנה־שנתיים, ובמיוחד כאשר מצעד החשודים ארוך יחסית. ההערכה הרווחת היא שלכל אחד מהם יידרש זמן רב ללמוד את החומרים נגדו ולהיערך להגנה - וזאת עוד לפני הדיונים עצמם, שצפויים להימשך גם הם תקופה ארוכה, ובוודאי שלא יסתיימו לפני ל"ג בעומר תשפ"ג.
אבל מהי בדיוק אותה "פגיעה" שממנה מוזהרים הבכירים? איזו סכנה גדולה מרחפת מעל ראשם ומצדיקה את הדרמה הגדולה? היש בעולם מסקנה אישית שתמנע מנתניהו חזרה אפשרית לשלטון? ואיזה דו"ח – חריף ככל שיהיה – יביא להדחת מפכ"ל? ואכן, בהינתן ההנחה הרווחת שהליך פלילי לא יהיה כאן, שכן ראש הממשלה ומפקד המשטרה לא יועמדו לדין באשמת תפקוד לקוי, אזי הרלוונטיות של מסקנות החקירה, לכשיהיו, היא רק לעניין הקלון הציבורי – וזהו הרי מונח שמזמן אינו קיים בלקסיקון הישראלי.
לא מאמינים? הימנעות נתניהו והמפלגות החרדיות מהקמת ועדה שתחקור את האסון (שאלמלא חילופי השלטון הייתה, מן הסתם, בעינה עומדת) – תוכיח. בתרבות שאינה יודעת קבלת אחריות מהי, ובוודאי לא הפקת לקחים עצמית יזומה והסקת מסקנות אישיות – אין כמעט משמעות למה שיקרה בשלב הבא של החקירה. אם כך, הרי הידיעה המרעישה על שליחת מכתבי האזהרה מעניינת בעיקר בהיבט הרכילותי – כמה עמאר חליליה ואסף שייך יש ברשימה, וכמה "יפים ונכונים" כמו נתניהו, אוחנה וקובי שבתאי.
היעלמות הכותרות בעניין כלעומת שבאו לטובת נושאים שברומו של עולם, כמו הביקורת של מיכאל בן ארי ובנצי גופשטיין על איתמר בן גביר, מעידה הפעם, אם כן, לאו דווקא על עיתונות שטחית (כתמיד), אלא אולי על תחושה של ריקנות וייאוש. כשלוועדת חקירה ממלכתית, שקמה רק בזכות קונסטלציה פוליטית מתאימה, אין מספיק שיניים, ולפוליטיקאים בישראל אין אומץ לקבל על עצמם אחריות באופן עצמוני (אחרת יצאו פראיירים) - הסקרנות בשאלה הרת הגורל האם דרעי קיבל מכתב או לא היא הדבר הכי מהותי שאפשר להתעסק בו, ועד מהדורת החדשות הבאה היא כבר תחלוף.
למעוניינים, יש גם סוגה עילית מאותה רכילות: בקרוב יזכו אזרחי ישראל לחזות מקרוב בשידור חי בעימותים חזיתיים עסיסיים בין בכירים מהדרג המדיני לקצינים מצמרת המשטרה, בין פוליטיקאים לפוליטיקאים מאותו מחנה, בין מפקדים לפקודיהם, בין גורמי מקצוע לשרים הממונים עליהם – ההצגה הכי טובה בעיר. הכינו את הפופקורן. ובדומה לנעשה במשפט נתניהו, גם הפעם, בהיעדר נפקא מינה, מדובר יהיה בדרך כלל בלא יותר ממציצנות, שרק מתכסה באצטלה של מאבק על איכות השלטון ושל חתירה לתיקון. והרי האחראים לאסון ימשיכו לצחוק.
"אבא, למה עבדת כל הערב על המחשב ולא באמת היית איתנו?" שאל אותי ביום שלישי השבוע המתבגר בצאתנו ממופע הקיץ הגדול (והמשובח) של המועצה האזורית בנימין בבריכת הסולטן בירושלים. "הפסדת. אביתר בנאי, אביב גפן, עידן עמדי ונתן גושן היו ממש מעולים", הוא הוסיף. "מזמן לא הייתי בהופעה כזו שווה. חבל שלא הצלחת להתנתק קצת מהעבודה". אמר – וזרה לי מלח על הפצעים. "אל תשאל", תירצתי. "תכננתי ערב משפחתי רגוע וקניתי לכולנו כרטיסים, אבל אז, בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות באוגוסט, ועדת מירון הטילה פצצה בתחומי והייתי חייב לעבוד". המתבגר הסתכל עליי במבט של "אל תמרח אותי", והקשה: "כן, שמעתי, אבל מה הדרמה? כולה שלחו מכתב. הרי שנינו יודעים שאין לזה משמעות". וואלה, צודק, חשבתי לעצמי – הפעם בלב. ניצחוני בניי.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'
לתגובות:[email protected]
***