עם שקיעת החמה בערב ראש השנה, בעוד מספר שבועות, אמורים להישמט מרבית החובות (יש סוגי חובות שלא נשמטים מלכתחילה, כגון שכר שכיר או הלוואה כנגד משכון). אין ספק שהשמיטה בכלל, ושמיטת הכספים בפרט, היא אחד הרעיונות העמוקים והחדשניים ביותר בתורה.
אלא שיש לתת את הדעת על כך שמחיקת חובות התקיימה כבר בימי קדם, בהיקפים נרחבים, לא רק בעם ישראל. הסיבה לכך לא היתה טוב ליבם של השליטים, אלא סיבה מעשית לחלוטין: נטל החוב בחברה הקדומה נטה להתרחב באופן מעריכי עד שהוא עלה על יכולת החייבים לשלם.
בשלב זה, או שהשלטון היה כופה מחיקת חובות על מנת לשמור על יציבות חברתית, או שהקיטוב המתעצם היה מוביל להגברת העוני והמחלות, לחוסר יכולת לגייס צבא ובסופו של דבר לקריסה בפני התקפות ברבריות, כמו זו שהביאה את האימפריה הרומית לקצה.
אומנם מקור רוב החובות באותה תקופה היה בחשבונות ובמיסים שלא שולמו לשלטונות, אך העיקרון זהה לימינו שכן באותה תקופה הממשלה, והמקדשים, היו נותני האשראי הגדולים ביותר. הדבר עשוי להיראות מוזר לקורא בן זמננו, הרגיל לראות בממשלות את הגופים הלווים הגדולים ביותר עד כדי שקיעה בחוב כרוני.
אחד ההבדלים החשובים בין שמיטת החובות בעם ישראל לבין שאר העמים הוא שעל פי התורה שמיטת החובות מעוגנת בחוקה שכוחה חזק מכוחו של שלטון מזדמן כזה או אחר, ומתוך כך היא קבועה וידועה מראש. בשאר עמי המזרח הקדום לא היו מועדים קבועים או ידועים מראש לשמיטת חובות, והיא הייתה תלויה למעשה בגחמות השליט.
מתוך כך אני מציע לנסות להבין גם את שמיטת הכספים במובן הציבורי, ולא רק הפרטי (בו נעשית עבודת קודש על-ידי ארגונים שונים בימים אלו ממש). עד שהמודל הקיינסיאני השתלט על המחשבה הכלכלית המודרנית בשנות השלושים, ממשלות העולם שמו להן למטרה לנהל תקציב מאוזן מבחינה פיננסית, פחות או יותר, למעט תקופות מלחמה או משבר. יתרה מזאת, מראשית הציוויליזציה ועד לאותה תקופה, ממשלות מעולם לא היו בצד הלווה אלא דווקא בצד המלווה.
פרדיגמה זו השתנתה בעקבות המשבר הכלכלי של 1929, הגדול ביותר בהיסטוריה. הפתרון שהציע ג'ון מיינארד קיינס, מהכלכלנים החשובים ביותר במאה ה-20, היה השקעות ציבוריות רחבות היקף שיניעו את המשק מחדש. קיינס אף הרחיק לכת וטען שכלל אין זה משנה מה תהיה חשיבות המוצר הציבורי, וניתן אף לשלם לפועלים כדי שיעבירו ערמות חצץ מצד לצד. עצם העובדה שהכנסתם תעלה תביא להעלאת הביקוש שלהם לסחורות ולשירותים, כך יעלה הביקוש המצרפי במשק ותתחולל צמיחה.
גם קיינס הכיר בכך שנטילת הלוואות היא כנראה אפיק המימון האופטימלי לתוכניותיו אך גם הוא, יש להדגיש, לא התכוון שהחוב הלאומי יהפוך לתופעה קבועה וכרונית. לפי המודל, בזמנים של צמיחה כלכלית ההכנסה העודפת אמורה לשמש להחזר אותן הלוואות, כך שבסך הכל בטווח הארוך התקציב ייוותר מאוזן.
אולם בפועל, אף ממשלה שהחלה ללוות כסף בסכומים גדולים מעולם לא הפסיקה לעשות זאת, מכיוון שלקיצוץ השירותים הציבוריים או להעלאת מיסים (כדי לפנות משאבים לטובת החזר הלוואות) יש מחיר ציבורי כבד. הפתרון, למצער, היה נטילת הלוואות נוספות ומחזורן שוב ושוב. גירעונות הממשלות גדלו עם הזמן עד כדי כך שכיום זה נראה טבעי לחלוטין שממשלות נושאות חוב כספי מתמשך השווה ל-50, 80 ואף למעלה מ-100 אחוז מהתמ"ג השנתי של המדינה, ללא כל תוכנית למיגורו אי פעם. ביפן, למשל, החוב מתקרב ל-300% מהתוצר.
כלומר, כל היפנים יצטרכו לעבוד ולהעביר את כל הכנסתם למדינה במשך 3 שנים כדי לכסות את החוב. הדבר איננו אפשרי כמובן, ובסופו של דבר מי שיצטרך להחזיר את החובות הם הדורות הבאים. גם בישראל, למשל, נטלה הממשלה הלוואות לתקופה של 100 שנה במהלך הקורונה, ואף התגאתה בכך. משמעות הדבר היא שהדורות הבאים יחיו תחת חוב מחניק שיתכן ולא יאפשר לכלכלותיהם לתפקד, ולכן המבנה המשפחתי-מסורתי מתהפך בצורה מוזרה: במקום שההורים ידאגו לילדיהם ולנכדיהם, אנו חיים על חשבון עבודתם ויצרנותם של אנשים שאפילו הוריהם טרם נולדו. מבלי שביקשנו את הסכמתם כמובן.
שנת השמיטה, במובן זה, אינה אמורה לעודד אותנו – בתור יחידים או בתור מדינות - לפעול בחוסר אחריות מתוך תקווה שחובותינו יימחקו בכל מקרה לאחר שבע שנים. דבר מעין זה יוביל מהר מאוד להתמוטטות כלכלית. במקום זאת השמיטה מלמדת אותנו שחובות הם חלק מהחיים (כשם שהיא מלמדת אותנו שמשברים הם חלק מהחיים) וששוק אשראי מתפקד הוא חיוני להתפתחותנו ולרווחתנו. יחד עם זאת, היא מלמדת אותנו שחובות צריכים להיווצר באופן זמני ולמטרות יצרניות, ולא להפוך למרכיב קבוע בחיינו. משעה שהם נוצרו, יש לפעול באחריות גם לסגירתם כפי שדרשו חז"ל, ולא להסתמך על שמיטת החובות. שמיטת חובות מלאה צריכה להישמר למקרים קיצוניים של חדלות פירעון פוטנציאלית, פרטית או לאומית, והיא צריכה להיות החריג ולא הכלל.
לאור זאת, נוכל להעלות על הדעת סוג חדש של חוזה כלכלי בין הממשלה (החייב) והציבור (הנושה), מעין תשובה ציבורית ברוח חודש אלול, אם תרצו. לדוגמה, הכלכלן זוכה פרס הנובל ג'יימס ביוקנן מציע שהממשלה יכולה להתחייב באופן נוקשה וארוך טווח להפחתת הגירעון שלה כך שהמשקיעים יוכלו להתייחס להתחייבות הזו ברצינות. אותם משקיעים, מצידם, יאפשרו לממשלה לממן מחדש את החוב בתנאים טובים יותר ולפי תוכנית לצמצום משמעותי שלו שתתפרס על פני עשרות שנים. הדבר ימזער את הסיכון לקריסה כלכלית בטווח הארוך ויאפשר הוצאות ציבוריות גדולות יותר על השקעות מעודדות צמיחה או הפחתות מס.
במציאות הנוכחית, בה אין בישראל אפילו ממשלה מתפקדת באופן מינימלי, רעיונות כאלו עשויים להישמע מנותקים מהמציאות. אך יש לזכור שעוד בימי חיינו הביטוח הלאומי צפוי לקרוס (בשנת 2044, לפי הדו"ח האחרון), ולכן לא מדובר בדיון תיאורטי שעדיף לשמור לתקופה רגועה יותר, אלא בבעיה אמיתית שפשוט התרגלנו להדחיק ולגלגל הלאה.
אולי אחד הדברים שניתן לקחת איתנו כצידה לדרך משמיטת ה'תשפ"ב הוא חשיבה ותכנון לטווח ארוך. אין זה פגם באמונה אלא להיפך, שכן התורה עצמה מצווה שלא לסמוך על הנס ומכוונת אותנו לחשיבה אחראית וארוכת-טווח. השאלה היא האם בים המריבות והחשיבה קצרת-הטווח של הפוליטיקה יש גם מי שיטה אוזן לרעיונות מעין אלו. ימים יגידו.
הרב אהרן אריאל לביא הוא מחבר הספר "שבע", בהוצאת מכון כת"ר, העוסק בהיבטים הכלכליים והחברתיים של שנת השמיטה