הרגעים הללו מופיעים לא כשהימים האחרונים של חודש אלול מתרגשים ובאים ויום הדין, ראש השנה, מבצבץ מבין חרכי לוח השנה.
בסוף השבוע זה קרה כשמלכת אנגליה נפחה את נשמתה לאחר תשעים ושש שנות חיים וכשבעים שנות מלוכה בה ניצבה כסמל בראש הממלכה הבריטית. לפנינו גילוי קולקטיבי של כבוד בלתי מסויג למסורת על כל תג טקסי שבה, תיאטרלי ואולי קוֹמי ככל שיהיה.
מאות מיליוני העוקבים אחר תחנת השידור הבריטית הפופולרית התרגשו כשלפי אות מוסכם מראש, ככתוב בחוקה, שעה קלה לפני ההודעה הרשמית, עברו השדרנים לחליפות ועניבות בצבע שחור. כתבי החוץ נדו בראשם בצער מאופק כשבחזית ארמון בקינגהאם הוצב בשעת בין ערביים שלט, שהוכן מן הסתם באחת המאות הקודמות, ובו נכתב באנגלית: "היום לא יערכו טקסי חילופי משמרות של המשמר המלכותי".
וכתום שלוש שעות מן הרגע שבו נדם לב המלכה, העולם עצר את נשימתו למראה הזקיף הפוסע בצעדים מדודים לעבר שער הארמון ובידו הודעה ממוסגרת הנושאת את לוגו שושלת הכס ובה נאמר, בגופן של מכונת הקלדה נושנה, בגודל של אותיות טור זה: "היום, בשעות אחר הצהרים, מתה המלכה בשלווה בטירת ברמולר שבסקוטלנד".
ההודעה ננעצה בשני מסמרים בידי זקיף נוסף על פתח השער וכך התוודעה האומה רשמית למות המלכה כמו גם לפתיחת עשרת ימי האבל שבתומם תובל לדרכה האחרונה.
שום גבה לא הורמה לשמע לא פחות מתשעים ושישה מטחי הכבוד שקידמו את פני המלך החדש בהגיעו לארמון בצהרי יום שישי. הציניקנים נעלמו כלא היו. קולם של הלועגים הסדרתיים על מנהגים מיושנים שאין להם מקום בציוויליזציה המודרנית לא נשמע.
חיוכיהם הרחבים של הנאורים למראה התלבושת הפומפוזית של היוצאים והבאים מהארמון לא נראו. גם כשהעולם כולו, פשוטו כמשמעו, ידע לנחש את האמת המרה שהתרחשה, איש לא תהה איזה טעם יש באחד מסעיפי חוקת הממלכה הבריטית החורץ כי לא יוכרז דבר מות המלך או המלכה כל עוד מישהו ממשפחת הכס באוויר, במטוס או במסוק, ואינו בקרקע.
האיפוק המשתאה כמעריץ נמשך גם ביממה הבאה ויימשך בכל הימים הבאים עד מסע ההלוויה שישראל, כצפוי, תשגר אליו את האזרח מספר אחת שלה, נשיא המדינה. איש גם לא יעז להזכיר, ולו בהסתייגות קלה, את העובדה הנודעת שהמלכה המנוחה הקפידה בכל עשרות שנות יושבה על הכס לסרב באדיקות לבקר בישראל בנימוק מטיף נצחי לאמור: "אבוא לישראל כשיִכון בה שלום עם הפלסטינים".
אחרי מות, אומר הפתגם העממי האלמותי על המתים באשר הם, בני ברית ושאינם בני ברית, קדושים אמור. אבל משום מה בישראל דבקים בו בעיקר לאחר מות דמות חוצנית, עם או בלי צידוק.
אבל לא על הממד הפוליטי ביקשתי להצביע אלא על הנכונות הספונטנית, האינסטינקטיבית, של התקשורת הישראל על כל כליה ואפיקיה, לכבד את המסורת העתיקה באשר היא – כל עוד אינה נעוצה בדרך ישראל סבא.
הכותב הוא עורך עיתון 'המבשר'. הטור פורסם הבוקר בעיתון