חונטה מזוייפת

יציבות שלטונית; עוד מטבע מזויף שמנסים למכור לנו ב"מחנה השפוי", זה שחושש מפני השינויים הדמוגרפיים שעברת החברה הישראלית, תוך שהוא רוצה להבטיח את שליטתו בלשכת ראש הממשלה לעולמי עד.

בעבר, דיברו האנשים האלה על "דמוקרטיה מהותית", כזאת שמבטלת, בפועל, את הכרעת הרוב, בניסיון לנטרל את חוכמת ההמונים, כפי שזאת באה לידי ביטוי בקלפי, ביום הבחירות, אבל עתה הם הולכים כמה צעדים קדימה.

שמעתי, לראשונה , בצורה קוהרנטית, על רעיונות העוועים הללו , המתכנסים תחת מבנה חוקתי , לכאורה, שכולו הרצון לחסוך מאיתנו, האזרחים הנבערים מדעת, את הסבל הכרוך בהליכה חוזרת לבחירות מדי כמה חודשים, מפי נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה.

עוד קודם לכן השמיע אתם, קצת במגומגם, וללא האצטלה האקדמית , בני גנץ, אלא שאז לא ייחסתי להם כל חשיבות. לא חשבתי שהרמטכ"ל לשעבר בכלל מבין את משמעות הדברים. מה שהוא דיבר עליו נשמע לי סתם כמו ניסיון של פוליטיקאי שהסקרים לא מחמיאים לו לגנוב את השלטון בדרכי רמייה; אבל אז שמעתי את התורה כולה מפי פרופ' יוחנן פלסנר – וזה נשמע לי ממש מפחיד.

יציבות שלטונית יש בצפון קוריאה; מדינות דמוקרטיות משאירות את ההכרעה בידי ציבור הבוחרים. כל שיטה אחרת היא בפירוש לא- דמוקרטית. קחו, לדוגמה, את ההצעה שלפיה תקום ממשלה שבה יתמכו ביום הקמתה 61 חברי כנסת; אלא שלאחר זמן מה היא מאבדת א הרוב הזה. לשון ההצעה אומר שהממשלה הזאת תוכל להמשיך למשול , ללא רוב פרלמנטרי, עד תום שנתיים מיום הקמתה מבלי שניתן יהיה להזיזה ממקומה; אלא אם כן 70 חברי כנסת יתמכו בהפלתה.

כלומר, ממשלה שבה תומכים, נניח, 40-50 חברי כנסת בלבד תוכל לקבוע , למשל, שהמסלול ל"שלום אמת" עובר דרך הוויתור על מזרח ירושלים. זאת לא תהיה , כמובן, "ממשלת מעבר" ולכן לא תהיה מניעה לקבל כל החלטה הזויה, גם אם רוב הציבור מתנגד לה, והכל בשם "היציבות השלטונית". מהומות הענק שיפרצו ברחובות, לא יתרמו, צריך להניח, לחוסן הלאומי. דוגמה אחרת, ביזארית מקודמתה, מתייחסת לתקציב המדינה. לא עבר – לא נורא; הכנסת לא מתפזרת. ממשיכים כרגיל.

בשנים עברו, השתמש אהרן ברק במונחים כגון "סבירות" או "מידתיות" כדי ליצור יתרון למיעוט שהצליח לכבוש לעצמו מאחזים בתחומים מכריעים בחיינו; בבית המשפט העליון , למשל, ישבו רק אנשים שברק רצה ביקרם. כאלה שחושבים בדיוק כמוהו. את פרופ' רות גביזון הוא פסל בגלל "שישי לה אג'נדה" ( שונה משלו). לאשתו, לא הייתה אג'נדה , ולכן היא טיפסה, במקביל אליו , עד לצמרת מערך בתי הדין לעבודה.

כעת, השיטות הללו כבר עובדות פחות. הנפוטיזם פחות אפשרי. מכרזים "תפורים" עוד יש וגם מינויים קלוקלים; אבל כדי שאפשר יהיה להמשיך בהם, צריך "יציבות שלטונית", שכן הרשתות החברתיות חושפות כל מינוי מלוכלך. העובדות נחשפות במהירות האור והן מקשות על נציגי החונטה שעד כה נהנו מן השקט התקשורתי שעטף אותם בחמימות רבה.

אז יציבות שלטונית לא תהה, כנראה, אבל שקיפות תהה גם תהה.