נאום של ג'ורג'יה מלוני, ראש ממשלת איטליה המיועדת, חורך את הרשת. היא שמה אצבע על הנקודה המרכזית במלחמת התרבות של המאה ה-21, והיא המאבק על הזהות: האם זהות - לאומית, דתית, משפחתית, מגדרית - היא בית כלא דכאני, או שורש מבורך שממנו אנחנו צומחים.
כתבתי על זה הרבה בספרי "מכים שורשים" ובמקומות אחרים. ובכל זאת, מלבד התבטאויות עבר אחרות של מלוני ושל חברי מפלגתה שעוד צריך לברר, צריך לשים לב גם לעובדה שמלוני מפנה בעקביות אצבע מאשימה ל"ספקולנטים פיננסיים" שרוצים להפוך את כולנו ל"עבדי צריכה", ושמחוללים כביכול את כל תהליכי הפירוק הללו.
כאן צריך להיזהר משני כיוונים בעייתיים. האחד הוא הנטייה שאפשר למצוא בימין המכונה "פופוליסטי" באירופה וגם בארה"ב, לאמץ כמה מהחלקים הכי בעייתיים של השמאל הכלכלי, כמו מכס גבוה, שאולי טוב לאגו הלאומי אך בדרך כלל לא לעם עצמו;
ומה שגרוע יותר: הנטייה לחשיבה קונספירטיבית, שתולה התפתחויות תרבויות מורכבות בקנוניה של בעלי כוח נסתרים. גם אם זיו מאור טועה, והכינוי "הספקולנטים" לאנשים שתוקפת מלוני אינו שם קוד ליהודים, זוהי חשיבה לא בריאה.
תהליכי פירוק הזהות אינם יוזמה של איזו כנופיה חזקה ונסתרת. זהו תהליך תרבותי-הגותי ארוך, שבשם תפישה מסולפת של החירות הגיע לשלב של איכול עצמי, כאשר עצם הזהות שממנה אנו צומחים נתפשת כמגבלה לחופש המוחלט והמדומיין שלנו (והשאלה היא, כמובן, מיהו אותו סובייקט שנשאר ליהנות מאותו חופש נשגב, אחרי שלקחו לו כל מה שמגדיר את עצם קיומו).
כך מכים שורשים. אם העולם המערבי עומד להתפכח - ויש לקוות שזה יקרה בקרוב - נקווה שידייק בנוגע למאבק התרבותי, ולא יסטה לכיווני חשיבה ופעולה שמאפיינים יותר את השמאל הקיצוני. נקווה שג'ורג'יה מלוני תתנער מההיבטים הבעייתיים במסריה, ותביא לאיטליה ומעבר לה בשורה שמרנית שקולה ובריאה.