אני מכיר אישית את כבוד הנשיא, יצחק הרצוג.
הוא איש טוב ונעים, בכל המובנים – באופן אישי בוודאי, וגם בענייני הכלל אוּכל לומר שהוא שואף לטוב, היינו לטובת עם ישראל, גם אם אינני רואה אִתו את חָזוּת הכול עין בעין.
ועכשיו אני עומד להפנות אליו קריאה שלא תיענה, ומשתף אני אתכם – חברים – בַּשאלה: מה הטעם בזה? מדוע להיות כזורק אבן לַחֵמֶת?
טוב, עוד נשוב אל התהיָה הזאת – בינתיים ניגש לגופו של עניין.
הנה, כך קוראים אנו עתה בבתי הכנסת – בצאת שנת השבע – בפרשת וילך (דברים ל"א י' ואילך): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
והנה כך מפרט זאת הרמב"ם (בפרק ג' מהלכות חגיגה, בדילוגין), הקובע את מעמד ה'הַקהֵל' כמצוַת עשה, ומבהיר מיהו זה הקורא, כאשר כל העם סובבים אותו:
"מצוַת עשה להקהיל כל ישראל – אנשים ונשים וטף – בכל מוצאי שמיטה בעלותם לָרגל, ולקרות באוזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות. ... אימתי היו קורין? במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, שהוא תחילת ימי חולו של מועד. ... והמלך הוא שיקרא באוזניהם. ... מהיכן הוא קורא? מתחילת חומש 'אלה הדברים', [בדילוגין] ... עד סוף ברכות וקללות [שֶבפרשת כי תבוא].
כיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, ומביאין בימה גדולה – ושל עץ היתה – ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים [בהר הבית], והמלך עולה ויושב עליה כדי שֶישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מִתקבצין סביביו. ... וקורא הפרשיות שאמרנו ... ומברך לאחריה ... ומוסיף שבע ברכות ... מתפלל על המקדש שיעמוד ... מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם. ...
ומי שאינו יכול לשמוע מכוון ליבו לקריאה זו, שלא קבָעָה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויִראֶה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האֵ-ל".
נמצאנו אומרים שהמעמד הנשגב הזה הריהו כחידוש מעמד הר סיני מדי שבע שנים, כאילו שוב מקבלים אנו את התורה ומחדשים את הקשר הלאומי עם צורֵנו. ושימו לב: במקומו של משה רבנו לא עומד הרב הראשי אלא דווקא מלך ישראל, שהוא כשליח להשמיע דברי האֵ-ל, כלשון הזהב של הרמב"ם.
והנה, מאז שנצטווינו בכך, כבשנו ארץ ובנינו מקדש, וחָרַב וגָלינו ושבנו ובנינו שני, וחָרַב וגָלינו, גָלינו גָלינו, עד אשר שבנו – כרותֵי איברים וכתותֵי נשמה, אבל שבנו!
ומדינת ישראל זו שלנו, הריהי – לפחות לכאורה, ועם כל סיבוכיה – מלכות שלישית. והעומד בראשה, נשיא המדינה, הריהו הקרוב ביותר להיות כמלך ישראל (לא פחות מאגריפס), ולכן לכאורה – לפחות לכאורה – הוא האיש הראוי לקרוא בַּתורה בהר הבית במעמד הַקהֵל, ממש ממש עוד ימים ספורים!
והנה הגעתי לעיקרה של הקריאה: הנני קורא בזאת אל יצחק הרצוג בן חיים, בן הרב יצחק אשר ישב על כסאו של הרב קוק – קום עלה אל הר קודשנו ביום ט"ז בתשרי, ראשון של הול-המועד סוכות תשפ"ג הבא עלינו לטובה! עמוד וקרא באוזנינו בספר דברים, עד "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (כ"ח ס"ט).
ויהיו נא דבריך אשר תקרא – אתה יצחק, כבוד נשיא המדינה – דברֵי ה' ביד משה, כחידוש ברית הנאמנות שלנו אל צורֵנו, אבינו מלכֵּנו, אשר בחר בנו מכל העמים ובהר ציון בחר להשרות בו את שכינָתו.
עכשיו נשוב אל פתיחת המאמר.
האם ייענה כבוד הנשיא לקריאתי זו? – ודאי שלא. כבר אמרתי שהוא 'דורש טוב לעמו', והוא יסביר שאין זה לטובת עם ישראל עכשיו, שֶמעשהו יצית מהומות ויבעיר את המזרח התיכון ואף מעֵבר לזה, וכו' וכו'. דברי טעם, שאין אני יכול לדחותם בקש.
אם אבוא במאמר זה להשיב על תשובתו של הנשיא – עוד בטרם ניתנה – יתארכו הדברים הרבה מעֵבר לקוצר המצע; על כן אציב רק כותרת: לא כבוד הנשיא, בטווח הארוך אינך צודק. כי רק בטווח הקצר – כל עוד מריחים שונאינו שאנו עצמנו איננו החלטיים – ודאי יקימו מהומות ככל יכולתם. אך בַּמהלך הגדול, אם נפתח בו – מהלך של שיבה אל עצמנו ואל אֱ-לֹהינו ואל מקומו-מקומנו – יכירו גם אויבינו שטובתם צרורה בטובתנו, ושֶברכת א-להי עולם, מן המקום אשר בחר, תחול ותשפע גם עליהם, כנבואת ישעיהו (ב' ב'): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִים. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים".
במילים אחרות: הר קודשנו הוא המפתח לשלום, לא למלחמה – וזאת גם אם אכן תהיה לנו מלחמה בדרכנו אליו; והרי מלחמה וקרבנות יש לנו גם עתה, כאשר מפנים אנו עורף אליו, ומי יודע אם לא דווקא בגלל זה...
עד כאן תורף תשובתי לתשובת הנשיא לקריאתי, ובאמת קצת מצחיק – ליצחק – שאני פונה אליו והוא כנראה יתעלם, ואני משיב לתשובתו שהוא לא השיב...
אשר-על-כן שאלתיכם – חברים – בפתח הדברים: מה הטעם בכל זה?
והתשובה, עלי להודות, אינה מחוורת גם לי... אך אולי מקצת-תשובה אוכל להשיב.
הרי כל קריאתו של המלך באה כשהוא בלב הקָהָל, כאשר כל ישראל עולים לרגל, ומעמד הַקהֵל "רוכב" על מצוות הרֵאיון, היינו להיראות לפני ה' במקדשו. הנה אפוא סיבה נוספת לכבוד הנשיא לחמוק מן הקריאה, ולומר: האם אקרא באוזני כל ישראל? והרי קהַל עולי הר הבית עדיין איננו כה רב, גם אם תואיל המשטרה לאפשר את התכנסותם יחד-כאחד, שלא כמנהגה הרגיל.
לכן מסב אני בזאת את הקריאה מן הנשיא אל העם – קומו עלו! כי רק בהמון חוגג יתאפשר מעמד הַקהֵל, ומה לנו כי נתבע תביעה מן הנשיא-דומֶה-לְמלך כל עוד אין אנו עצמנו דומים לאבותינו, אשר גדשו את חצרות המקדש בעלותם להיראות לפני ה' שלוש פעמים בשנה.
אבל גם זאת קריאה בעייתית, שהרי בטוחני שרבים-רבים רוצים לחגוג לפני ה', לעלות-בשירֵי-מעלות בכל נפשם ומאודם, אך אינם באים כי המדינה – על-ידי המשטר והמשטרה – חונקת ומצמצמת וכותשת את פוטנציאל העליה עד דק. חזרנו אפוא לקריאה אל ראשי המשטר והמשטרה – תנו לעלות באופן חופשי! הסירו את מגבלות-ההסגר מעל מקום קודשנו! הרי סוף-סוף ראשי מדינת בני יצחק אתם, לא מדינת בני ישמעאל!
וכך נערמות יחד כל הקריאות – דוחפות זו את זו במעגל, או במערבולת – ורבה המבוכה. ולפחות בַּהקשר של מצוַת ה'הַקהֵל' מתבקש אולי איזה רעיון אשר יוכל לתת תחילת מעשה, ורעיון זה יחזיר אותנו אל נשיא המדינה ואלינו, כ"שניים אוחזים" – הקָהָל מצד אחד, הוא מצד שני. והנה זהו החלום אשר חלמתי:
המצווה היא שיעמוד המלך ויקרא בַּתורה על גבי בימה של עץ. הרי לנו שני "חפצים" הדרושים לַמצווה – ספר ובמה – ושניהם מוטלים על הקָהָל, על העם, האמור "לספק" אותם לַמלך, הוא הנשיא.
מה יהיה אפוא אם נצמצם את קריאתנו עד המינימום האפשרי? למעשה "נבין" את כבוד הנשיא – נֵעבֵּעך – שאין הוא יכול עכשיו לעלות אל ההר, גם אילו רצה. בואו נעמיד את הקריאה רק על שני "החפצים" הללו, האחד של קלף ודיו ועצי חיים – אשר רוח ה' בו – והשני של עץ ומסמרים, אשר רוח העם ומעשהו בו.
נבקש לתאם עם כבוד הנשיא מעמד זוטא במשכנו – (והרי מנין באה המילה 'מִשכָּן'?) – ובו נמסור לידיו את הספר ואת קרשי הבמה, אם יֵאות לשומרם בכבוד, עד בוא היום בו יוכל הוא, או ממשיכו, ליטול אותם מן המִשכָּן אל חצרות המקדש.
מצד העם, הריני מתחייב בזאת שאם יסכים כבוד הנשיא נוכל להתארגן עד פרוס חג הסוכות ולהביאם אל משכנו בכבוד, ברוב עם. ומצד כבוד הנשיא – מה אומר, יצחק?