אף אחד מבין שלושת המנהיגים הטוענים לכתר ראש ממשלת ישראל, אף אחד מצבא הפרשנים, ואף אחד מתוך שאר מחשבי הקיצין העוסקים בסקרי סקרים ובשברי מנדטים – אינו מוצא לנכון להתייחס לחלום ושברו, לחזון וקריסתו, לחזון הציוני שנפל קרבן למגפת הדרכונים הזרים.
בשעה ששרת החינוך מגדלת בורים ומתנכלת לחינוך לשורשים – תנ"ך, עברית, היסטוריה של עם ישראל וגיאוגרפיה של ארץ ישראל – נוטש עם ישראל את הדרכון הישראלי ופונה לרעות בשדות זרים ולסגוד לעגל הזהב החדש, הדרכונים הזרים.
משמעותה הבסיסית של הציונות היא ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. הציונות היא היפוכו הגמור של מקל הנדודים שאותו אחזו יהודים כל אימת שנחתה עליהם פורענות במקום שהייתם התורן בגלות הממושכת. העלייה ארצה היא הפתרון לכך, הגעתו של היהודי הנודד לחוף מבטחים.
אבל, בישראל בת ה- 75, הדרכון הישראלי, בעיני ישראלים רבים, הפך לנטל ולמטרד. על כן, ישראלים רבים מחפשים דרכים שונות ומשונות כדי לזכות בדרכון אירופי כלשהו – פורטוגלי, רומני, אוסטרי, ואפילו גרמני – ובלבד שיקצרו לעצמם את התור בנמל תעופה כזה או אחר, או שיזכו להנחה באתר/מוסד כלשהו. עד כדי כך הפך הכבוד הלאומי למרמס, עד אשר יהודים, לרבות בניהם ונכדיהם של שורדי שואה, אינם רואים כל פסול בדרכון האירופי, ובמיוחד בדרכון הגרמני המביש, מיד אחרי שנשבעו "לזכור ולא לשכוח" את פשעי הגרמנים נגד העם היהודי בתקופת השואה.
ביזיון זה נוסף על חרפת הירידה מהארץ בכלל, על ירידה לגרמניה בפרט, קל וחומר על ירידה לברלין. אם תרצו, אין זו relocation, אלא ירידה, ההפך הגמור מן העלייה ומן החזון הציוני. קשה שלא להיזכר במורשת האמתית של ראש הממשלה יצחק רבין, הגדרתו את היורדים כנפולת של נמושות. הגדרה כל כך קולעת, מפיו של אדם שלא הצטיין בכושר הבעה בעל-פה.
חבל שאף אחד מבין שלושת הטוענים לכתר – בנימין נתניהו, יאיר לפיד ובני גנץ – אינו טורח למתוח ביקורת על הכשל החינוכי והערכי של רבים מאזרחי ישראל, אשר מוכנים לרעות בשדות זרים עם דרכונים זרים. על מנהיגים כאלה, העסוקים בכיסא ומתכחשים למהות, אמר המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם".