"היחס של הרב עובדיה לרב קוק היה של כבוד רב. ביושבם ליד שולחן שבת, דיבר אחד מבאי ביתו של הרב עובדיה על הרב קוק בנימת זלזול ניכרת, וכינה אותו 'קוק' בלבד ללא תואר 'רב' לפניו.
באותה שנייה קם הרב עובדיה, אדום כולו, וממש צעק על הדובר: 'מה זה "קוק"? הוא חבר שלך? איך אתה מדבר על גדול ישראל? כשתגיע לקרסוליים שלו, תוכל לדבר על פסיקותיו וכתביו, וגם אז אתה תגיד "הרב קוק"!'. הייתה זו הפעם האחרונה שמישהו יצא נגד הרב קוק בבית משפחת יוסף", כך מספר לראשונה איתמר אדלשטיין בספרו החדש 'בית יוסף – הרב עובדיה יוסף – הסיפור שלא סופר' בהוצאת ידיעות ספרים.
בפתח שיחתנו, סמוך ונראה ליום השנה התשיעי לפטירתו, אני מקשה על אדלשטיין: מדוע זה "הסיפור שלא סופר", הרי יש סרטונים שנפוצו ובהם ניתן לראות כיצד הרב עובדיה יוסף מדבר בפני נכדיו בשבח הרב קוק. אדלשטיין משיב: "דווקא כי זה גלוי וכולם מכירים, אצלנו בספר הבאנו חידושים. הספר מנסה להאיר את האירועים המוכרים בזווית אחרת", מחדד אדלשטיין ומדגים בעוד סיפור מוכר מזווית חדשה: "את הפסיקה של הרב עובדיה יוסף על יהודי אתיופיה כולם מכירים, אבל למה הוא בכלל הגיע להתעסק עם התשובה הזאת? מתברר שהיה לרב סינוסיטיס ובמסגרתו הוא נאלץ לעבור צריבה של וריד באף.
מדובר היה בניתוח נקודתי, אלא שבאחת השבתות הרב קידש על היין ולפתע התחיל לדמם לו המקום. הרב שם קרח, המקום נרגע אך למחרת שוב אותו הדבר. לבסוף לקחו את הרב לבית החולים שיבא, שם פגש את הרס"ר חזי עובדיה, שהיה ממוצא חבשי, ועד שהרב שוחרר הוא דיבר עם הרב על כך בלי סוף. בעקבות הלחץ עליו הוא החל לבדוק את הסוגיה שלימים הייתה מוקד לפיצוץ בינו ובין הרב שך. אפילו כשאחד מבאי ביתו של הרב הציע לו לחזור בו מהפסיקה כדי שהרב שך יתמוך בש"ס, אמר לו הרב עובדיה: על כל פסק דין אני עובד קשה, מבחינתי שתישרף כל ש"ס ואני לא אחזור בי מפסק הדין, אני על יהודים לא אוותר".
הספר נכתב בשיתוף הרבנית רבקה יוסף צ'יקוטאי, בתו השמינית של הרב עובדיה יוסף ורעייתו של הרב יעקב צ'יקוטאי, רב היישובים מכבים־רעות. "כאשר אני מדברת על אבא שלי אני מדמיינת סולם גבוה שראשו מגיע השמימה ורגליו מוצבות ארצה. על החלק הראשון, 'ראשו מגיע השמימה', כבר נראה כי הכול ידוע. אולם על 'רגליו מוצבות ארצה', על הרב עובדיה איש המשפחה, הבעל והאב, רק אנחנו, הילדים, יודעים באמת. ועל כך באנו לספר", מספרת הרבנית צ'יקוטאי בפתח הספר.
המפתיע בספר הוא שגם אדלשטיין כותב הספר, וגם צ'יקוטאי, השותפה לספר, הם דתיים לאומיים. יותר מכך, בספר זה ניתנת התייחסות נרחבת ליחסו של הרב עובדיה יוסף לציונות, ומופיעות בו אנקדוטות כמו ביקורו בעפרה. "הרב עובדיה יוסף היה ציוני, הרי כשקראו לרב עובדיה 'אנטי ציוני' הוא התרתח והתמרמר באוזני כל מי שמוכן היה לשמוע, לרבות אלו שהיה להם גם מכשיר הקלטה וגישה לעיתונות", אומר אדלשטיין.
"הוא נהג לומר ש'זה מונח שאנשים בדו מליבם'. הוא הרגיש שרוצים להתנגח בו, שזו תעמולה חסרת ביסוס. 'הרי', כך חזר וטען, 'במשך עשר שנים הייתי רב ראשי. נמניתי עם הסגל הבכיר של המדינה. בתפקיד ממלכתי! אז אני לא ציוני?! אני, שמדי יום מתפלל שלוש פעמים על ציון ועל ירושלים, על תושבי המדינה, על כוחות הביטחון ועל חיילי צה"ל, אני שפסקתי הלכה לומר הלל ביום העצמאות, אני לא ציוני?! מה הוא ציוני בכלל? מי שמם לקבוע? אני חושב שציוני הוא אדם האוהב את ציון, המיישב את ארצנו. ואני, באין ספור פעמים, ערכתי כנסי עלייה לארץ בתפוצות. אני מטיף לעלייה, אני עובד בכך בפועל. במה הם יותר טובים ממני? במה הם יותר ציוניים ממני?', היה תמה".
גם יחסו החיובי של הרב עובדיה יוסף לחיילי צה"ל זכה להתייחסות בספר. מספר אדלשטיין: "הרב עובדיה יוסף אמר: אלה שנמצאים בצבא משרתים את עם ישראל. נכון שכך הוא החוק אבל הם הולכים, עושים את מלאכתם, מלאכת שמיים. שומרים על עם ישראל. על ידי שהם שומרים עלינו, אנחנו יכולים ללמוד תורה, יכולים להתפלל, אם לא היו שומרים עלינו אנשי צה"ל, מה היינו עושים? אלה הרשעים האלה היו באים 'והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו', היו נותנים לנו מנוחה? שנשב נתפלל ונלמד תורה? לא, צה"ל עושים חסד עם עם ישראל. 'וחסדי מאיתך לא ימוש', כולם אנשי חסד, ה' ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום, מעתה ועד עולם, יחזרו לביתם לחיים טובים ולשלום, לכן כל אחד צריך להעריך את זה. לא בחינם אנחנו עושים 'מי שבירך' בכל יום שבת לפני פתיחת ההיכל לחיילי צה"ל. הם מוסרים את נפשם בשביל זה, נהרגים על ייחוד קדושת השם, על ייחוד קדושת ארץ ישראל. לכן צריכים להעריך את הדבר הזה, לברך אותם. אם רואים חייל, צריך לנשק אותו, הוא מוסר את עצמו בשביל עם ישראל, נותן לנו ללמוד תורה, נותן לנו להתפלל. אם לא היה הוא הייתי יכול להתפלל?!"
חוץ מהפסיקה לומר הלל, הרב עובדיה היה חוגג את יום העצמאות?
"כן, מדי שנה נהגו בני הזוג יוסף ללכת לביתה של רבקה, שבו הייתה גינה וחצר גדולה. הרבנית מרגלית הגיעה מוקדם, סייעה קצת בהכנות וישבה לצפות בחידון התנ"ך. קצת אחר כך הגיע הרב עובדיה, ומיד עם בואו שאל היכן מצוות היום - המנגל. כשהופנה אל עבר פינת הצלייה, הניע את ידו מעלה בתנועות נפנוף וקרא את הפסוק מישעיהו: 'עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים', שנקרא גם בהפטרה ביום העצמאות בבתי הכנסת של הציונות הדתית", מספר בחיוך אדלשטיין.
"כאשר אחד מחברי הכנסת של ש"ס גילה על הנוהג הזה ושאל בהפתעה אם הרב חוגג את יום העצמאות, הסתכל עליו הרב ואמר לו: 'אם לא הייתה מדינה, יכולת להיות חבר כנסת? מי עשה אותך חבר כנסת ובעל שררה אם לא מדינת ישראל?'. הוא אהב את המדינה, את העצמאות והממשל. כאשר הוא רק חשב שאחד מבני הבית מנסה להתחמק משתייה ביום העצמאות, הוא הגיע אליו במבט של תמימות מעושה ושאל אותו: 'זה לא חג בשבילך?'. כאשר גרו בתל אביב, הוא הסכים לקחת את אשתו ואת ילדיו שהשתוקקו לראות את הזיקוקים בכיכר מלכי ישראל. הרב עובדיה, צופה בזיקוקי העצמאות, בכיכר מלכי ישראל".
"תדאגי לי בעולם הזה, אני אדאג לך בעולם הבא"
אדלשטיין מגיע בספר אל רגעי השיא והשפל בחייו, אל בית הילדות ואל הקושי הכלכלי, אל הימים במצרים ואל האיומים על חייו, אל הדרך שבה גידל את ילדיו ואל הקשר המיוחד עם רעייתו, הרבנית מרגלית יוסף, שמקבלת מקום של כבוד רב בספר. "הרבנית צ'יקוטאי סיפרה סיפורים אך גם עזרה לי לרתום את כל האחיות הנוספות לספר זיכרונות מבית הילדות שלהם. ההיבט החדש בספר הוא הסיפורים מהבית שלו שהבנות עד היום לא סיפרו, בדגש על הרבנית מרגלית יוסף, דמות שלא מספיק התייחסו אליה בדברים על הרב עובדיה יוסף. יותר עסקו בזווית הפוליטית או בזווית ההלכתית". אדלשטיין מדגים בשני סיפורים מכוננים. "בסיפור המפורסם שהרב עובדיה התיר מאות עגונות ממלחמת יום כיפור, אנשים לא יודעים אבל בדיקת העגונות הייתה אצלו בבית. הרבנית מרגלית הייתה פוגשת קודם את העגונה, בוכה איתה, והיא מספרת לה מה אמרו האנשים. האישה לא הבינה מה המטרה של הרבנית מרגלית, אך הרבנית כתבה פתק מהר ונתנה לבעלה. בתחקיר הזה היו נעזרים כדי להתיר. וזו לא השותפות היחידה שלה. כששמעון פרס היה מגיע במשך שנים ללמוד חברותא עם הרב עובדיה יוסף, הרבנית מרגלית הייתה יושבת לצידם. נכון, לא כל פעם השפעתה פעלה. כשהוקמה תנועת ש"ס היא חששה מפגיעה בתדמיתו של הרב והתנגדה להקמתה, הרב תמך בהקמה ואמר לה: אני באמת לא צריך את זה, אבל הציבור ועם ישראל צריך את זה".
השיחה עם אדלשטיין מדלגת מסיפור לסיפור בדיבור מהיר ורהוט. בין סיפור כיצד חסכה הרבנית מרגלית פרוטה לפרוטה לקניית ארון ולבסוף נתנה את הכסף לבעלה הרב עובדיה כדי שיוציא את ספרו הראשון יביע אומר, בתקופה שבה לא קיבלו אותו לכהן כר"מ בישיבת פורת יוסף, ובין סיפורים מרתקים על תקופת השידוך ביניהם. "בפגישה עם ההורים של הרבנית מרגלית, לפני ההחלטה להתארס, היא כעסה על הרב כי דיבר עם אבא שלה על ענייני הלכה ולא התייחסו אליה. היא נכנסה לחדר, הרב עובדיה נכנס לחדר, ואחרי שתי דקות התקבלה ההחלטה על האירוסין. אביה, הרב פתאל, שאל אותה: מה הוא אמר לך? ענתה לו הרבנית: 'אם את מבטיחה לדאוג לי בעולם הזה, אני מבטיח לדאוג לך בעולם הבא'".
אלדשטיין לא חושש לעסוק בנושאים רגישים כמו ניסיונות הגישור בין הרב עובדיה יוסף לרב גורן שעלו לא פעם על שרטון, כמו גם בקשר של הרב עובדיה יוסף למבצע אנטבה, לרון ארד ואפילו כיצד התייחס למכבי תל אביב בכדורסל. אומנם היו גם נושאים רגישים שלבקשת בנות משפחת יוסף, שעברו בעיון על הספר, נמנע אדלשטיין מלעסוק בהם.
אך אם תשאלו את אדלשטיין, אחת מגולות הכותרת של הספר שלו היא המענה לשאלה כיצד הפך הרב עובדיה להיות אחת הדמויות הגדולות והמשפיעות בדור האחרון. "הספר עונה על כך ונשען על כמה אדנים: ראשית, הרב גדל מתוך מצוקה. שנית, הכישרון היוצא דופן שהיה לו ויכולת הזיכרון הפנומנלית. שלישית, המון חמלה והומור. רביעית, התקופה במצרים, תקופה שהכשירה אותו להיות פוסק שמחובר לעם. הוא היה לבד מול ציבור מודרני ולא היו לו רבנים להתייעץ איתם, ולכן התאמץ להניח ידו על כל ספר או מקור. הסיבה החמישית היא תודעת שליחות מוחלטת, לא בכדי המשפט הכי מוכר שלו הוא: הטו אוזן לחלש, להגיד אסור כל אחד יכול, מטרת חיי להגיד מותר".
מהרב סבתו לרב עובדיה
איתמר אדלשטיין (28), רווק, תושב פתח תקווה, הוא מתמחה בעריכת דין בייעוץ המשפטי לוועדות החוץ והביטחון וביטחון הפנים של הכנסת, סטודנט במסלול לדוקטורט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וכותב נאומים. בוגר ישיבת דרכי נעם וישיבת ההסדר במעלה אדומים, היה עוזרו של מ"מ פרקליט המדינה ויו"ר אגודת הסטודנטים. חרף גילו הצעיר מדובר בספרו השני. ספרו הראשון 'הכי בסיסי' גם הוא ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2018.
את תחילת החיבור המיוחד שלו לרב עובדיה יוסף הוא זוקף לזכותו של רבו, הרב חיים סבתו, ראש ישיבת מעלה אדומים. "כשהגעתי לישיבת ההסדר במעלה אדומים לפני כעשור, זכיתי לשבת ליד הרב חיים סבתו וכמובן למדתי אצלו בשיעור א'", מספר אדלשטיין. "הרב סבתו הקפיד להביא לנו את כל ההיבטים ההלכתיים של סוגיה תוך הקפדה להביא בכל סוגיה את הדעה של הרב עובדיה יוסף, שהיה גם זה שהסמיך אותו לרבנות, ובכלל משפחתו של הרב סבתו הכירו את הרב עובדיה מתקופתו במצרים".
הניצוץ הראשוני נדלק שם, אך הטריגר האמיתי של אלדשטיין הגיע בקורס קצינים. "בבה"ד 1 במצפה רמון שירתי ביחד עם רון צ'יקוטאי, נכדו של הרב עובדיה יוסף שלאחר תקופת חברות אף הזמין אותי לשבת. ובאותה שבת, לפני כארבע שנים, שמעתי את אמו, רבקה צ'יקוטאי, מספרת בפני הכיתה של הרב חיים נבון במדרשת לינדנבאום את הסיפורים על הרב עובדיה. הייתי שם במקרה באותה שבת, ובאותו יום אמרתי להם: הסיפורים הללו צריכים להיות ספר. יש פה דמות אחרת מזו שהחברה הישראלית התרגלה להכיר, וזה דבר חשוב שיישמע. ככה הגעתי לזה. דווקא מתוך ההבנה על המרחק בין הדימוי הציבורי ובין המציאות. אני חושב שמי שיקרא את הספר יקבל פרספקטיבה חדשה על הרב עובדיה יוסף ועל כל פועלו".
העבודה על הספר שינתה משהו ביחסך לרב עובדיה יוסף?
"בהחלט. לפני הספר ראיתי את הרב עובדיה יוסף בעיקר כפוסק גדול ומנהיג ציבור מסוים, כמו גם בכובע פוליטי עם ההתבטאויות הלא פשוטות. היום הייתי חושב להגדיר אותו אחרת. לצד הכישרון האדיר והיכולות כפוסק על־דורי, הוא היה קודם כול אדם, אדם רגיש ומלא חמלה. היום אני יודע להגיד שהוא היה מהפכן חברתי בתקופה שלא ידעו להעריך מה זה מהפכן חברתי. תלמיד חכם שהייתה לו היכולת האדירה לגעת בלבבות של אנשים. אני מרגיש היום, עוד יותר מכפי שהכרתי, את גלי ההערצה שיש אליו, לא רק בגלל החוכמה האדירה שלו אלא בעיקר בגלל הלב והרגש שלו. באיזשהו מקום החברה הישראלית לא מיצתה עד תום את מה שהייתה יכולה לקבל משיתוף הפעולה איתו".
באופן מעניין, דווקא אדלשטיין שכיום נמצא בזירה הפרלמנטרית, המעיט בספרו בפוליטיקה. יש בו אומנם פרק על תנועת ש"ס, אך ניכר שהוא יותר חתר לעיסוק בחיי הרב. אני מעיר לו על כך, והוא בהחלט מסכים, אך מסביר. "דווקא כמי שהעבודה שלו בכנסת אני רואה שכשבודקים בן אדם דרך החרך הפוליטי אנחנו מאוד ממהרים לתייג, להיאטם, לשפוט ולראות אותו בכובע הנוכחי שלו ומה הוא חושב על סוגיה מסוימת או התבטאות מסוימת, וזה תמיד ייעשה בחמת זעם ובדרמטיות. דווקא בספר הזה יש לנו הזדמנות להתבונן באדם שהוא יותר מדעתו הפוליטית, וגם אם לא מסכימים עם דעתו, זה לא אמור לפגוע בדמותו".
***