לקפוץ על עגלת ההיסטוריה

יש ימים שלא קשה לעשות היסטוריה, פשוט צריך לשים את הפתק הנכון בקלפי. כדי לצאת מהאדישות לא צריך לשמוע קמפייני געוואלד של פוליטיקאים או לדמיין מה יכול לקרות כאן אם הימין לא יעלה מספסלי האופוזיציה, אפשר פשוט להסתכל על המפה ולהבין שהמאבק, אף יותר מארבעת סבבי הבחירות שקדמו לו, הוא על חודו של קול.

כשכל קול כל כך קריטי כדי לנצח, וכולם עושים הכל כדי לא לאבד אף קול, זה הזמן להקשיב לקול שלנו. גם אם הוא לא בדציבלים גבוהים כמו ערוצי התקשורת הרועשים, אך זהו קולו של הציבור שאומר את דברו. הציבור צועק בכל הזדמנות שהוא רוצה כבר לראות את מחוללי חלום הבלהות הארוך של ממשלת בנט-לפיד-עבאס לפחות מחוץ לקואליציה, אם אי אפשר כרגע לשלוח את כולם מחוץ לכנסת.

כשמקשיבים לציבור שומעים את האמוציות השליליות שהצטברו שם כשבנט דיבר על ממשלת אחדות, כשהוא מתאחד עם עבאס וזורק את המסורתיים והחרדים, את התסכול היום-יומי מלראות את לפיד במשרד ראש הממשלה, ואת הזעם על מי שאיפשר להגשים את כל החלומות של השמאל, שחיכה הרבה זמן כדי להפוך את המדינה כמה שיותר קרוב לחזון הטירלול הפרוגרסי, תוך שימוש במילים יפות של הכלה שיוויונית של כל האזרחיות והאזרחים.

הדבר הטוב היחיד שיצא מממשלת בנט-לפיד, שאת הקרב הבא הימין יכריע. אחרי סבבי בחירות לא נגמרים בהם גוש הימין לא הצליח לחצות את ציר ה60 מנדטים, ממשלת המירמה הצליחה להראות לבוחרי הימין הרדומים את התוצאות הקשות של אחוזי ההצבעה הנמוכים בקלפיות. הסקרים הממומנים והמבלבלים, שמסרבים לתת לימין את המנדט ה61, לא יצליחו להסתיר את ההתעוררות שקיימת ברחוב, ואת האמונה הנחושה של בוחרי הימין שהפעם הגענו לנצח.

האמונה הזו נובעת לא רק מתסכול מצטבר אלא מראיית ההזדמנות היסטורית שאסור לנו לפספס. העוצמות בסקרים, של רשימת הציונות הדתית, על גווניה ומפלגותיה, מראות שיש לציבור הדתי לאומי את היכולת והחובה לשנות את העתיד. לתפוס את ההגה של המדינה, יחד עם השותפים הוותיקים והנאמנים, ולהוביל אותה כמה צעדים קדימה. לשנות את מערכת המשפט, להחזיר את היהדות לבימה, ולנצח במאבק על הזהות היהודית.

המאבק על הזהות, שלא מפסיק לרדת מהכותרות, הוא לב המאבק כולו, וניצחון בקלפי הוא ניצחון בשאלת הזהות. כשאביר קארה התקשר אלי, בשיחה מוקלטת טורדנית, הוא טען שלא צריך להצביע לגוש הימין ולא לגוש השמאל כי הכל שטויות. נכון, ימין ושמאל אלו באמת מושגים מזדקנים ומרוטים שאיבדו כל משמעות, אבל גוש היהודיות וגוש האזרחיות צועקים את שתי התשובות הקוטביות לשאלת הזהות הקריטית, האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית או מדינה כל אזרחיה.

אך הכי חשוב, כשרוב עם ישראל יצביע על ידי יותר משני מיליון פתקים שנמאס לו מממשלת עבאס, הממשלה שתקום לא רק תהיה פעולת החייאה למדינה היהודית, אלא תהיה כמו ההכרזה בהר הכרמל שה' הוא האלוקים. הרוב יצעק שאין לנו התלבטות איזו מדינה הקמנו, אלא הכרענו בשאלה החשובה מכל: מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ואף אחד לא ישנה את האמת המוחלטת הזו.

אמנם, יהיו כאלה שימשיכו לנאום על גשרים של אחדות ויפרסמו ניסיונות נואשים כממשיכי דרכו האוהבת של הרב קוק, אך כל הצבעה לשורדי ימינה ושותפיהם, תהיה תעודת הוקרה לאשמים בפילוג ובסיכון הימין כולו. המצביעים האחרונים שמוכנים עוד ללכת אחרי הבית היהודי, בוחרים להתחפר בעמדתם, במקום לקפוץ על העגלה ולעלות לשלב הבא בהיסטוריה של מדינת ישראל: ממשלת ימין מלאה.

גם אם נציגי הבית היהודי לא יכריזו על הפרישה המתבקשת, כל מי שעתיד המדינה חשוב לו צריך למלט את מי שהוא יכול מהעגלה הדוהרת אל ההתרסקות הבולטת, וכל קול שנצליח להוציא מהפח יכול להציל את הגוש ואת המדינה כולה. אבל גם המנדטים שהם יגרדו כדי להוכיח על קיומם, לא יצליחו לעצור את העגלה של מדינת ישראל. ההיסטוריה מתקדמת והפתק של כל אחד מאיתנו יכול לקפוץ עליה.