אף פעם לא הבנתי באמת את הכוח של מחמאה עד שפעם אחת בכיתה ד', תלמיד שלי ענה תשובה מבריקה בשיעור תורה.
התלהבתי מהתשובה מאוד אבל כרגיל, הרושם שלי התפוגג לי בהמשך היום ועד שהגעתי לביתי כבר שכחתי ממנה לגמרי.
אחרי שעה, מחכה לאוטובוס התחילו לצוף לי כל מיני דברים וגם התשובה המבריקה הזו צפה ועלתה. אמרתי לעצמי, מה אכפת לי? גם ככה אין לי עכשיו מה לעשות אז בוא לפחות ונשמח את אמא שלו שהייתה אם חד הורית וקשת יום.
אז התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיום הילד שלה פשוט הבריק בשיעור ושתדע שבאופן כללי מדובר בילד מקסים עם עתיד מבטיח.
חיכיתי לשמוע את התשובה שלה אבל כל מה ששמעתי מעבר לקו הייתה רק שתיקה.
אני כזה: "הלו?....את שומעת?".
שתיקה.
אחרי כמה רגעים קול מרוסק של בכי עונה לי:
"אתה לא מבין, בדיוק היום הייתה לי מריבה נוראית עם אחת מהאמהות שהעליבה אותי ואמרה לי בטון מזלזל כזה: "גברתי, את יודעת בכלל מה זה חינוך?".
כאילו שבגלל שנפרדתי מבעלי ויש לי קשיים כלכליים אז אני לא יודעת לחנך את הילד שלי והבטן כואבת לי כבר מהבוקר, ועכשיו המילים האלו שלך, המחמאה הזו...אתה באמת לא מבין...".
האמת שלא ציפיתי לתגובה כזו. כולה רציתי להרוג כמה דקות עד לאוטובוס וגם לא להשתעמם יותר מידי ופתאום השיחה הזו נלקחה למקום אחר לגמרי.
ואז אמרתי לעצמי: בואנ'ה, אני טיפש, אבל לגמרי!
מה אכפת לי לעשות מנהג שבו בכל יום אני מתקשר להורה אחד או שולח לו לפחות הודעת ווטסאפ/מייל/יונת דואר/מה שיהיה ובהודעה הזו אני אשמח אותו ואפרגן לילד שלו ואהפוך את היום שלו לטוב וקסום יותר?
אני משקיע כל כך הרבה משאבים על שטויות ודברים באמת בטלים, אז דווקא כאן, עם ההשקעה האפסית הזו והרווח האין סופי הזה אני מתעצל?
ומאז אני משתדל לפחות פעם ביום/יומיים לפזר את אבקת הקסמים המיוחדת הזו, של פרגון לילדים שרק מורים יכולים להחזיק
הסיפור הזה הזכיר לי את השאלה שחבר שלי שאל אותי כשגרתי בנחלאות ובדיוק הבחורה שהוא יצא איתה מעל לחודשיים נפגשה איתו והסבירה לו שזה נגמר.
זה היה ליל ירח מלא ודיברנו על ביטחון ודימוי עצמי. נראה שכל העולם כבר הלך לישון כאשר הוא פנה אליי בעיניים אדומות ואמר לי:
"אתה יודע שמעולם אבא שלי לא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מעריך אותי? מעולם"
הכרתי קצת את המשפחה שהוא הגיעה ממנה. משפחה יקית מערב אירופאית שלא החצינה רגשות. ניסיתי לנחם אותו ואמרתי לו שזה שאבא שלו מעולם לא אמר לו שהוא אוהב אותו לא נובע מזה שהוא באמת לא אוהב אותו או לא מעריך אותו אלא בגלל שזה בטח פחות נפוץ אצלם המנהג הזה להחצין רגשות.
"עזוב אותך" הוא אמר לי בעצבים: "אף אחד לא ביקש ממנו לבכות בפומבי וזה בסדר גמור להחצין רגשות, אבל לפחות תגיד פעם אחת לילד שלך שאתה אוהב אותו ומעריך אותו. כל עציץ צריך שישקו אותו. כל ילד צריך לדעת שמאמינים בו. נראה לי כל כך אלמנטרי".
מאז עברו כבר כמה שנים טובות ואותו חבר התחתן ונולדו לו ילדים. השבוע סימסתי לו בעקבות הסיפור הזה ואמרתי לו שחשבתי על השיחה הזו שלנו ואז הוספתי:
"בטח אתה בניגוד לאבא שלך, לא מפסיק לומר לילדים שלך שאתה אוהב אותם".
"כל הזמן" הוא ענה לי: "כל הזמן. האמת שהילד שלי כבר אומר לי שחפרתי לו כי הוא הבין אחרי מיליון פעם שאני אוהב אותו ומעריך אותו. אבל לא אכפת לי. שיתמודד."
אז אם יש לכם ילדים ועדיין לא אמרתם להם עד כמה שאתם אוהבים ומעריכים אותם...אל תחכו למחר. לכו אליהם עכשיו, נשקו אותם בראש, תחבקו חזק חזק ותגידו להם שמבחינתכם הם הדבר הכי טוב בעולם שקרה לכם אי פעם.
תהיו בטוחים שהם הולכים לזכור את המילים האלו, השעה והמקום שבו הם נאמרו. כי בניגוד לבושם, המילים הללו, לא יתנדפו מהם לעולם.
