צריך להודות לרון חולדאי על כך שתלה את מגילת העצמאות על בניין העירייה. אולי הוא ישאיר אותה שם, לא כמיצג אומנותי לשעה.
מגילת העצמאות פותחת "בארץ ישראל קם העם היהודי ... [ו]שהוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" וממשיכה עם "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
והמדינה היהודית הזאת "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
יסודות החירות, הצדק והשלום, מדגישה המגילה, יהיו מבוססים על חזון הנביאים, ולא על חזון החירות והצדק והשלום של מישל פוקו, אנטוניו נגרי וג'ודית בטלר.
ומצאו המקטרגים על מדינה יהודית קש להיאחז בו, שוויון זכויות מדיני. בהקשר של מגילת העצמאות, שוויון מדיני מדבר על שוויון בתהליך הפוליטי כלומר, מתן זכות הצבעה וייצוג במוסדות השלטוניים גם למי שאינו יהודי. למורת רוחם של רבים, השוויון הזה ניתן אפילו לאנשים שכופרים בזכות קיומה של המדינה היהודית, של מדינת ישראל. מה שאומר שלא רק ששוויון מדיני כבר קיים הלכה למעשה. קיימת אפליה מתקנת שמעדיפה אנטי ציונים על פני ציונים.
אבל גם הקש הזה של שוויון מדיני לא יכול להפוך את מגילת העצמאות למניפסט פרוגרסיבי שקורא לפירוקה של המדינה היהודית ולהקמתה של מדינת היהודים, שמשמעותה מדינת כל אזרחיה, שמשמעותה מדינה לא יהודית, שמשמעותה לטווח ארוך, לא-מדינה כלומר, במקרה הטוב מדינה בנוסח לבנון או עיראק.
עכשיו שיתווכחו הנצים על מה שאמור להיות ויכוח סרק שהוכרע כבר באופן חד משמעי לפני 74 שנים, האם ישראל היא מדינה יהודית או מדינת היהודים.
מדינת היהודים, אוטונומיה יהודית במקרה הטוב, זה מה שאחד העם רצה, וזה גם מה שחיים ויצמן רצה. מדינה יהודית, ריבונות יהודית בארץ ישראל, זה מה שהרצל רצה, וזה מה שבן גוריון רצה, וזה מה שמגילת העצמאות אומרת.
ונותר רק לקוות שהנסיון לעורר מחדש את המחלוקת בין הרצל לאחד העם יכשל, ושמגילת העצמאות כפי שהיא תמשיך להיות המסמך המכונן של המדינה היהודית.
אז כן, הלוואי שתישאר תלויה שם על בניין העירייה, להזכיר תמיד לתושבי העיר העברית הראשונה שאנחנו חיים במדינה יהודית ולא באוטונומיה יהודית.