על מה שנראה כהחרפה במצב האלימות בבתי הספר שוחחנו עם הפסיכולוגית החינוכית ד"ר שרון ליפשיץ אשווגה הסבורה כי אין חידוש בסוגיה זו ומדובר בתופעה שמערכת החינוך מתמודדת איתה מזה שנים רבות. עם זאת יתכן וקיימת עלייה בהקצנת הפעולות עצמן, שימוש בסכינים ולא במכות כעבר.
"אלימות ברוטאלית זה משהו שמלווה את העבודה החינוכית לאורך השנים", היא אומרת ומוסיפה כי כלל לא בטוח שיש שינוי במדדים הבוחנים את כמות האירועים, "אבל בעוצמה בהחלט יש שינוי".
בדבריה היא מציינת כי במשרד החינוך יש מחלקות ממוקדות לטיפול בתופעת האלימות ועם זאת לא עלה בידי המערכות לבלום את התופעה שלטעמה אין לראות אותה ככל מקרה לגופו. הכשל בטיפול עד כה, אומרת ד"ר ליפשיץ אשווגה הוא ביטוי להלך רוח המבקש למצוא פתרונות מיידיים, פתרונות קסם, לבעיות שאיתן אנחנו מתמודדים. "אנחנו מחפשים שרביט קסם שאם נפעיל אותו יהיה שינוי אבל זו עבודה של תהליך ממושך מצד כל הגורמים המעורבים בקהילה, ולרוב אחרי חצי שנה או שנה של פעולה כלשהי אנחנו זונחים אותה ועוברים ליעד הבא, ואז כל התהליך שעשינו יורד לטמיון והאלימות חוזרת".
עדות למציאות הזו ניתן לראות בהצהרותיהם של בתי הספר על תהליך שנעשה במסגרות השונות, על שיפור שנראה כהתגברות לכאורה על תופעת האלימות, אבל שנה לאחר מכן ניתן לזהות חזרה לאפקט האלימות בתוספת תחושת חוויה של כישלון מול האתגר. "העניין הוא לא 'לא הצלחנו' אלא לעשות את העבודה ובגלל שזו עבודה כל כך קשה שמצריכה מאמץ של הרבה גורמים, היא לא נועדה לכישלון אבל היא קשה הרבה יותר להצלחה, ויש בתי ספר שעושים את זה".
דוגמא לסוג של מאבק בתופעה מציגה ליפשיץ אשווגה מצב שבו בית ספר מחליט שלא עוברים לסדר היום על ניבול פה, עוד הרבה לפני הרמת יד ונקיטה באלימות, והתגובות של צוות ההוראה ברורות וחד משמעיות למצבים של ניבול פה, כולל יידוע של ההורים והשתתפותם בתהליך, במצב שכזה האלימות תרד, אבל יש לזכור שבשנה הבאה יגיעו תלמידים חדשים שיש ללמד אותם את כל התהליכים שהתקבעו מחדש, בוודאי אם מדובר בתלמידים שהגיעו ממסגרות אחרות, "במצב כזה יש חוויה שזה לא משתנה, אבל זה לא יכול להשתנות כי זו המציאות שבה אנחנו צריכים כל הזמן לעבוד".
להורים הסבורים ששיח ההתמודדות עם אלימות במסגרות חינוך לא נוגע להם אלא לחברות חלשות יותר, היא אומרת כי מדובר בלא יותר מאשר עצימת עיניים. "יש בעולם המערבי תהליכים של עלית כוחו של הילד וירידת כוחו של המבוגר. זכויות הילד הופך להיות מוח שגור, עד כדי כך שאנחנו שוכחים שפעם מקומו של הילד היה משני למבוגר. לכן יש התבלבלות ואנחנו לא יודעים איך להפעיל את הסמכות שלנו מול אמירה של ילד שלא בא לו או שהוא לא רוצה. הורה חושש לגרום לטראומה אצל הילד או לפגוע בו. זה לא קורה רק בבתי ספר מסוימים או רק במגזרים מסוימים. זה קורה בכל מקום וככל שנבין את זה יותר, כך ייטב".
"בכל נושא החינוך הפער בין הרצון למצוא פתרון מהיר לבין המאמץ שהתהליכים הללו דורשים, גורם לכך שמשהו חוצה מגזרים וגבולות יקרה בכל מקום", אומרת ליפשיץ אשווגה המוסיפה הסתייגות זהירה שהיא מקווה שלא תתפרש באופן לא נכון: "יכול להיות שבמגזר הדתי אנחנו מתורגלים בגבולות המצוות ולכן קל לנו יותר לעמוד בגבולות שמתווים לנו, ובכל זאת גם במקומות האלה יש התדרדרות למקום של הרצון למצוא את המקום של הילד, להבין את הצרכים שלו, לא לפגוע בו וכו', לכן גם כשאנחנו מגיעים מתרבות של קיום מצוות ועמידה בכללים כשזה מגיע לנפשו של הילד ההורה הופך להרבה פחות ברור ושיטתי והרבה יותר קשוב לצרכיו של הילד".
במציאות כזו כשילד מגיע להורה בטענות על התנהגותו של מורה כלפיו, קשה להורה לומר שיתכן והמורה צודק והוא קשוב יותר לטענותיו ורגשותיו של הילד. "ברור שכל מקרה לגופו, אבל אם מדברים על ההיבט המערכתי ועל העובדה שרואים הסלמה בתהליכי הלימוד, בכל זאת נכון לומר שגבולות הם דבר חשוב ביותר והכרחי ביותר. לפעמים ילד יחוש שהוא נפגע ודברים אינם הוגנים, אבל בתמונה הגדולה אנחנו מקפידים על דרך מסוימת ומתווים דרך מסוימת. כשהורה לא מציב גבולות או כשמערכת לא מציבה גבולות הילד לא ילמד כיצד להתנהל בחברה כי הוא רגיל שמקשיבים לו ומוותרים לו, כך שהוא לא מזהה מה הדבר הנכון ומה הדבר המוקצן ואין לו אמת מידה כיצד להתנהל נכון בחברה, עד כדי כך שהוא מופתע כשמישהו אומר לו 'עד כאן'".
מה מביא ילד לנקוט באלימות קיצונית? "כולנו מעצם טבענו רוצים לעשות מה שבא לנו, את מה שמתאים ונוח לנו ולהפעיל את עיקרון העונג, ואם אין מישהו שיפתח לנו את המצפון, ייצר לנו גבולות ויכריח אותנו להתמודד בחברה שבה מתחשבים באחרים, נמשיך לפעול בצורה שתואמת את מה שבא לנו והצרכים שלנו רוצים. משום כך אם אין בסביבה מישהו שיגיד 'לא' עבור הילד זה כמו התינוק הקטן שמקבל את כל מה שהוא רוצה ומבקש. כשאנחנו מציבים גבולות אנחנו מכשירים את הילדים להתנהלות בחברה. אנחנו לא רוצים לראות אותם כמבוגרים שיגידו למנהל שלהם בעבודה שלא בא להם לעשות משימה כזו או אחרת".
לדבריה חינוך הכולל הצבת גבולות מייצר אצל הילד מודעות לזולת, אמפטיות לרגשותיו וצרכיו, וכך הם כלל לא יגיעו לסיטואציה אלימה מלכתחילה. "רוב המכות מגיעות ממקום של קונפליקט ואם אני מחנכת את הילד למקום שמאפשר לראות את הצד השני הוא לא יגיע לכך, הוא יפתור קונפליקטים באמצעים של שיח ותקשורת, כפי שאנחנו רוצים לראות את הילדים גדלים להיות כמבוגרים".