"אין לך קץ מגולה מזה" – אני מקריאה לנכדות שלי את דברי הגמרא במסכת סנהדרין על הפסוק ביחזקאל "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".
אנחנו נוסעות בדרכי ארצנו היפהפיה, וקוראות יחדיו את דבריו של מרק טווין המתאר כיצד נראתה הארץ הזו 15 שנה בלבד לפני העליה הראשונה: "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות. הגבעות קרחות ודהוהות וחזותן עלובה, העמקים הם מדבריות מכוערות שבשוליהן צמחיה דלה עטויות עצב ויגון...ארץ של דרכי עפר שוממות ומאובקות, מישורים והרים צחיחים, ריקים מאדם ומצל"...
"סבתא זה לא נכון! ארץ ישראל לא נראית ככה בכלל!" – מתפרצת טליה, רגע לפני שאני מציגה את תמונות השממה מהימים ההם, לפני 150 שנה בלבד (טוב שהמצלמה כבר הומצאה באותן שנים), ומקריאה את המשך דבריו של טווין: "ארץ ישראל יושבת בשק ואפר, מרחף עליה כישוף של קללה, ששרפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים". והילדות? מתקשות להאמין...
ככה זה, אין בעל הנס מכיר בניסו, ילדים שגדלים היום בארץ ישראל לא מתארים לעצמם בכלל בתוך איזה נס הם זוכים לחיות, ולא מודעים עד כמה כל מה שהם רואים סביבם: ארץ פורחת שנותנת פירותיה בעין יפה, מיליוני יהודים שהגיעו מכל קצוות תבל, מדינה יהודית בארץ ישראל – עד כמה כל זה היה בלתי אפשרי ובלתי מתקבל על הדעת רק לפני 150 שנה. עד כמה אנחנו חיים בתוך נס מתמשך: נס קיבוץ הגלויות ושיבת ציון, נס ראשית צמיחת גאולתנו.
אתמול הרשיתי לעצמי להיות ליום וחצי סבתא, ולקחת סוף-סוף את נעמי וטליה (שחיכו בסבלנות יותר מחצי שנה) למסע השורשים שאני נוהגת לערוך לנכדותי בשנת הבת-מצוה. נסענו להכיר ולחוות את ההיסטוריה של עמנו בכלל, ושל דור ראשית צמיחת גאולתנו בפרט, דרך הסיפורים המשפחתיים של הסבים והסבתות של משפחתנו: פתחנו בבית העדות בניר גלים, שם למדנו על שואת יהודי הונגריה, ובתוכה גם על סיפורה של סבתא אסתי ז"ל, על הדילמות שהיו מנת חלקם של ילדים בני גילן באותן שנים חשוכות, ועל מבצע ההצלה מעורר ההשתאות של משה מיקלוש קראוס. המשכנו במוזיאון ראשון לציון, מקום הולדתו ובית-גידולו של סבא יהודה ז"ל, וגם בית-גידולה של העברית כשפת יום-יום, בגן הילדים העברי הראשון ובבית הספר העברי הראשון בהם הוא למד. וקינחנו במפגש-חי עם סבא שם טוב, חמי היקר, שסיפר לילדות על החיים היהודיים באלג'יר, לפני, תוך כדי ואחרי השואה, ועל דרך-התשובה הפתלתלה מאוראן, דרך צרפת, לארץ ישראל.
בכל אשר הלכנו, לקחנו אתנו את המזוודה החומה, המזוודה שנשאה על גבה סבתא אסתי, כילדה בת 14 וחצי, לאורך 30 ק"מ חשוכים ומלאי סכנות, כדי לחצות את הגבול בחשאי בדרך לארץ ישראל. המזוודה ההיסטורית הזו משמשת אותי כמוזיאון-נייד במסע השורשים שלנו, בה אני מצפינה בכל פרק של המסע תמונות ומסמכים המספרים את סיפורו של אותו פרק בתולדותינו, כמשפחה וכעם.
הנכדות, כאמור, חיכו למסע הזה זמן רב. סבתא שלהן היתה עסוקה מעל הראש בהפלת הממשלה, ואח"כ היו פריימריז, ובחירות שחייבים לנצח בהן, והכנת חומרים למו"מ, והצבעות אינטנסיביות בכנסת, והכנות לתפקיד החדש, ומה לא בעצם? בסוף הצלחתי לשריין את היום-וחצי הזה למענן, ובאופן נפלא ביותר הגענו בדיוק לחנוכה, לחג של פרסום הנס. "נס גדול היה פה" – אני מוצאת את עצמי מספרת ומסבירה לנכדות, ובעצם גם לעצמי - נס גדול קורה פה בארץ ישראל, נס שחיכינו לו אלפיים שנה: אנחנו עומדים בתוך הפקקים של מיליוני היהודים שחיים כאן ברוך ה', וסביבנו נופים מוריקים ויפהפיים, והקריין ברדיו אומר: "קול ישראל מירושלים" (זו ירושלים שמרק טווין תאר אותה כ"כפר חלכאים") והוא וכולנו מדברים בעברית קולחת, 100 שנים בלבד לאחר מותו של מחיה השפה העברית שכמעט כולם ראו בו משוגע, וכל זה נס, "אשכרה נס" כמו שאומרים, ואת הנס הזה חובה עלינו להכיר, לחיות ולחוות, ולהודות, ולהודות, ולהודות. לא לשכוח לרגע אחד שהנס הזה הוא הבסיס לכל קיומנו כאן, עם כל הצרות והכאבים והעוולות שחובתנו לתקן, והקשיים שמותר עליהם להתלונן, אבל הכל הכל מתוך הודיה על גודל הנס שאנחנו זוכים בו, הודיה למי שמחולל את הנס העצום הזה ומוביל אותנו בו ודרכו.
על דבריו של יהודה ליוסף בסוף פרשת השבוע "האלוקים מצא את-עוון עבדיך" אומר רש"י: "מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת". בבואו להתמודד עם האתגר הבלתי-אפשרי כמעט של מציאת הגביע באמתחת בנימין, מבין יהודה בראש ובראשונה שמאת המקום, מאת ה', נהיתה זאת. ההכרה הזו היא הבסיס לכל צעד ולכל החלטה, גם לכל התמודדות עם כל קושי, צרה ואתגר.
בחסדי ה' עלינו, אנחנו יכולים לומר את אותן מילים ממש על מציאות דורנו, אבל מתוך שמחה והודיה גדולה: "מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת", להביא לנו את נס קיבוץ הגלויות, את נס שיבת ציון, את נס ראשית צמיחת גאולתנו, ולאפשר לנו להיות שותפים פעילים בנס הזה, מתוך אמונה ובטחון בו יתברך ובתורתו, ממש כאבותינו החשמונאים, בימים ההם ובזמן הזה.
אז חתכתי עבור הנכדות יום וחצי, ובמהלכו התמלאתי גם אני מחדש באותה תחושת רוממות ומחויבות להמשיך ולפעול, גם במסגרת המשרד החדש שאקבל בשבוע הקרוב לאחריותי, לקידומו של נס דורנו, שממש כמו נרות החנוכה הוא מוסיף והולך, גם הנכדות וגם אני זכינו לקבל אותו בשלב בו עלינו רק להוסיף וללכת: להמשיך להפריח וליישב את ארץ ישראל שלנו, לשמור עליה מכל משמר מפני היד הזדונית המשתלחת לעברה, להוסיף ולחזק את רוח העם שלנו, לשמור עליה מפני רוחות רעות, להעמיק את החינוך ואת הזהות היהודית והציונית, הכל מתוך הודיה גדולה והבנה של הזכות שזכינו בה, זכות שנושאת בתוכה גם חובה גדולה. "כך היא גאולתן של ישראל" – מלמדים אותנו חז"ל – "כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת." אשרינו שזכינו לחיות בתוכה, ולפעול בתוכה גם יחד.
שבת שלום, חודש טוב, וחג חנוכה שמח!