שחררו מבן ארי, אתם מפספים את הנקודה

לא קיים כנראה מישהו שעוד לא שמע על הסערה המגזרית החדשה "חנן בן ארי והקליפ", אך למרות עשרות התגובות בעד ונגד, נדמה כאילו איכשהו הנקודה מתפספסת כאן.

ולא, זה לא קשור לשיוך כיפה שעל ראשו של בן ארי, אלא בשאלה: מה ההגדרה של תרבות יהודית בשנת תשפ"ג?

אז נכון, הוא ביקש כבר ב'ויקיפדיה' על כך שלא יכניסו אותו ל"כלוב", אבל הדיון הציבורי שמתעורר בעקבות שירו החדש 'אלא בי', מוכיח שאולי הזמר המוכשר שגדל בערוגה המגזרית בקרני שומרון, כבול באופן בלתי נמנע לציפיות מגזריות. וזה מבלי להיכנס כלל לגופו של אדם. פשוט כי הדיון מעולם לא היה סביב אדם מסויים ומעשיו, וגם ראוי שלא יגיע לשם מפאת צניעותו ופרטיותו.

ההמולה שנוצרה, היא רק המשך ישיר לדיונים האינסופיים שנמתחים סביב מעגל השנה של המגזר הציוני דתי במדינת ישראל. החל מהופעות אולטרא סגול בחודש ארגון, ממשיך בתשובה המפורסמת של הרב אבינר על גרביונים לבנות, וכלה בסבב ב' מעורב בחתונות. כל זה מוביל את חובשי הכיפה הסרוגה ובעלות כיסויי הראש האופנתיים מקרב האוכולוסייה שמתקראת "הציונות הדתית" להכריע לא פעם בשאלות המנדנדות, מיהו ומהו ציוני-דתי?, האם זה "המקף המחבר", או שמא זהו הקונפליקט התהומי ביחס בין השניים.

ברווח הזה נכנסים השירים, השאלות, המבוכות, והפשרות. הם תופסים את רובנו במהלך חיינו במגוון רב של תחנות, בבית הספר, בתנועת הנוער, בישיבה, במדרשה, בצבא, בשירות לאומי כשליחים בשבת ארגון, בדייטים, בעבודה וכן, גם בחיי התרבות. וכאן צריך לשאול, ואולי גם אחת ולתמיד לענות, מהי תרבות יהודית?

וכמו יהודים טובים, שאלה טובה מולידה תשובה בצורה של שאלה טובה נוספת. אבל נדמה שבניגוד לתנועה העולמית של פירוק האמת, גם בחיי התרבות של היושבים בציון נדרשת הכרעה ותעודת כשרות, כאשר המתנגדים יגידו בין השאר שאצל הזמר מוטי שטיינמץ והעולם החרדי, אלו ש"באמת אכפת להם מהתורה", לעולם לא יסכימו לקבל דבר כזה. ואילו התומכים ירבו לצטט "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", ואיך תקרב אדם לתרבות עמוקה ומשמעותית (לאו דווקא דתית) ללא קצת בוץ על מדי הב'.

והאמת? היא כנראה תורה דרכה ברבות הימים, אבל אין ספק שמהסיפור הזה נותרו שאלות נוקבות אשר מצריכות אותנו לבירור ציבורי עמוק. והוא כנראה לא יגיע בפוסטים בפייסבוק או במאמרים קצרים, אלא בשיח ציבורי בבית הכנסת, סביב שולחן השבת, בנסיעה להתנדבות השבועית, או בפעולה הקרובה בתנועות הנוער.

צריך לחזור ולשאול את עצמנו, האם ההלכה נעצרת בשערי היכל מנורה?, האם נכון לצרוך תכנים אשר נוגדים את אורח החיים היהודי על פי מסורת ההלכה? מהי החשיבות של תרבות יהודית בימינו? ועוד ועוד ועוד.

הנקודה היא לא השיר, לא הרקדניות, ולא מה קוטר הכיפה של בן ארי. הנקודה היא לאן המתקראים "ציונות דתית" מכוונים ושואפים.

מה החזון אותו הציבור הערכי ומלא תחושת השליחות מביא גם בתחום התרבותי, והאם הוא לא נגרר לדיונים שוליים חסרי משמעות.