אין ריבון למעלה מן העם

שמעתי את הסופר דוד גרוסמן שנאם אמש בהפגנת השמאל. עם כל הכבוד שלי כלפי אב שכול, זה שאומרים עליו שסופר גדול הוא, לצערי מבין קטן מאוד במדינאות ציבורית ולקוי ביושרתו.

אותו אדם שהעז להופיע בטקס זיכרון 'אלטרנטיבי' שבו הורי הרוצחים והנרצחים יושבים יחד להעלות את זכר למרבה הזוועה. הוא זה שבין היתר העז להשמיץ את מדינת ישראל בטענה המופרכת שהיא מדינת אפרטהייד. אז הוא זה שמכל הדוברים האפשריים נבחר למערכה האחרונה שעל פי חזיונותיו מדינת ישראל מפסיקה להיות דמוקרטית וכל כך למה?

כי לימין מותר להיבחר ומותר לנהל את החיים השוטפים של מדינת ישראל, אבל אין לו רשות כביכול לנהל את המהות. הוא לא יכול לחרוג מן המשבצת המסויימת שהשמאל, הנאור בעיניו -מקצה לו.

והמערכה כעת היא על כך בדיוק. האם השמאל הוא ש'מאפשר' לרוב? האם הוא זה שמשרטט לנבערים בעיניו, את גבולות הגזרה להשפעתם?

כאשר השופטים נוטלים לעצמם את הזכות לעמוד מול הכרעתם של מאות אלפי בני אדם שבחרו באישיות מסויימת שנידונה על תיק הנוגע למיסוי, האם אין הם באי כוחם של אלו הסבורים שתפקידם לסמן לנו מה מוסרי ומה לא?

לדעתי גם אם היו השופטים 'קדושי עליון', לא היה זה מסמכותם. קל וחומר כשהם אלו המקלים ראש כלפי חריגות בניה של חבריהם, שמאפשרים נפוטיזם במערכת המינויים שלהם, או עוצמים עין במינויים חריגים של חבריהם במערכות הציבוריות.

יתרה מכך - היה מצופה שבית המשפט יהיה עירני כלפי איום הטרור מבית, אבל הוא מציג גישה מוסרית פרי הגותו האישית ובכך משבש את חיי המדינה. כך כתבה השופטת אסתר חיות בבג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים שדרש לאפשר איזרוח של תושבי הרשות הנישאים לתושבי ישראל:

"אימת הטרור, ככל אימה, עלולה להיות מורה-דרך מסוכן למחוקק המבקש להתמודד עם מחולליה.

היא עלולה לגרום לדמוקרטיה לעבור על מידותיה ולהיסחף לקביעת "שוליים רחבים" לצרכי ביטחון, תוך פגיעה בלתי ראויה ובלתי מידתית בזכויות אדם של אזרחים ותושבים המשתייכים לקבוצת מיעוט במדינה"

האם בית המשפט אמון על ביטחון ישראל? האם הוא זה שיקבע אם השולים רחבים או צרים? האם אין זו תפקידה של הנהגה דמוקרטית לקבוע את יכולת הספיגה ההומניטרית שלה? ואם ריבוי ההגירה מעזה אל הישובים הבדואים בנגב עד ליצירת סכנה לשלום תושביו תיגרם בעקבות כך - האם הם יתנו את הדין על כך? האין זה אבסורד? האם הנגב אינו מלמד עליו?

המשפט לא יכול להחליף את שיקול הדעת של ההמון. השופטים אינם נהנים ממעלה מוסרית גבוהה משל משוררים או רואי חשבון. הם כן אמונים על הבנת החוק וישומו הראוי, אבל בגבולות הגיזרה שנותן להם החוק.

הפיכת דרעי לעבריין מסוכן בהאשמה של אי סבירות או בעילת 'השתק', כאשר פסק הדין עצמו אומר שמדובר בעבירת מס כפי שנכתב בפסק הדין: "מדובר באדם שהורשע בעבר בעבירות חמורות ביותר, שבוצעו בעת שכיהן בתפקידים ציבוריים. הוא ריצה בגינן עונש מאסר בפועל וחזר לחיים הפוליטיים, אך הוא שב לסורו וביצע עבירות מס בעודו מכהן כחבר כנסת" - אינן מחזקות את מעמד בית המשפט אלא להיפך. כל בר דעת מבין שמשפט בענייני מיסוי, גם אם נפטר מהרשעה בשל הרושם שנוצר שהנידון פורש לחייו הפרטיים, אינו מקים עילה סבירה להפיכתו ל'עבריין'.

לא יתכן שעבירה על חוקי מס, תהיה חמורה יותר מעבירה על חוקי טרור. ותשבש את הבחירה של מאות אלפי אנשים. לא יתכן שאותו אדם שהיה רצוי ומקובל על ידי השמאל כולו כשממשלתם היתה על הפרק, יהפוך ללא רצוי כאשר הוא הופך לשר בממשלת ימין.

לא נותרה בפני ממשלת ישראל ברירה, אלא להסדיר באופן יסודי יותר את מערכות הצדק. אין ריבון למעלה מן העם.