
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל (ויקרא י"ט כ"ג)
בשנות הגלות עשו להם היהודים מנהג לברך בט"ו בשבט על פרי מארץ ישראל, כאות לקשר בין העם לארצו. המנהג הגלותי של אכילת פירות יבשים (שהיו אז האפשרות היחידה) השתרש גם לאחר חזרת העם לארצו.
צחוק הגורל הוא שמרבית הפירות היבשים שאנו נוהגים לאכול בט"ו בשבט מיובאים, ומכילים תוספות של סוכר וצבעי מאכל, בעוד שמדפי המרכולים מלאים בתוצרת מקומית טרייה, טעימה, בריאה וזולה. כן, קראתם נכון, זולה.
מחקר של מוסד שורש מצא שבישראל, העובד בעל השכר החציוני יכול לרכוש 21% יותר פירות וירקות מאשר בממוצע המדינות המפותחות. פירות וירקות טריים מהווים מרכיב חשוב בסל המזון הבריא המומלץ על ידי מומחי בריאות. על מנת שכל שכבות האוכלוסייה יוכלו להנות מצריכתם, כדאי שמחיריהם יהיו נמוכים ככל האפשר. עובדה זו היוותה הצדקה לרפורמת הפחתת המכסים על פירות וירקות שקודמה על ידי הממשלה הקודמת. האם בראייה אסטרטגית ארוכת טווח יש הצדקה לרפורמה כזאת?
על מנת להידרש לסוגיה זאת יש לדון במה שאמור להיות מטרת על, בטחון המזון. בטחון המזון מוגדר בצורה כללית מאד כמצב שבו לכל אדם, בכל זמן, יש גישה פיזית, חברתית וכלכלית למזון בריא ומזין המתאים להעדפותיו. מחירים נמוכים יותר של תוצרת חקלאית טרייה עשויים, אם כך, לקדם את בטחון המזון. בהקשר של רפורמת היבוא, יש לדון בשתי שאלות: א. האם רפורמת היבוא אכן תפחית אם המחירים, ובאיזו מידה? ב. מהן ההשלכות של רפורמה זו על בטחון המזון בטווח הארוך?
לגבי השאלה הראשונה, אין די בהשוואת מחירי מדף בין ישראל למדינות אחרות. יבוא כרוך בהוצאות הובלה ואחסון, מה שמחייב תוצרת איכותית יותר שתהיה מן הסתם יקרה יותר. דרישות הכשרות אף הן מייקרות את היבוא, וגם היבואנים והמשווקים ירצו להרוויח, כך שלא ברור כמה מהפחתת המחיר תגיע לבסוף לצרכנים, אם בכלל. על פי הערכות של משרד החקלאות, המדינות היחידות שמהן כדאי לייבא פירות וירקות טריים הן השכנות הקרובות כמו טורקיה, ירדן ומצרים, שההובלה מהן זולה יותר והיצור בהן זול יותר.
וזה מוביל אותנו לשאלה השנייה, האם ניתן להסתמך על יבוא של פירות וירקות זולים מהמדינות השכנות לטווח ארוך?
מחקר של מוסד שורש שפרסמתי לא מזמן הציג שלושה אתגרים לביטחון המזון העתידי: שינויי אקלים, הפרעות בשרשרת האספקה, ואירועים גאו-פוליטיים. הפגיעה של שינויי האקלים ביצור החקלאי המקומי מורגשת כבר כיום. אולם החקלאות בישראל מתקדמת מבחינה טכנולוגית, וחקלאיה משכילים, מיומנים, ומנוסים בהתמודדות עם תנאי מזג אוויר מאתגרים. במדינות השכנות, לעומת זאת, אין המצב כך, והיצור החקלאי בהן ככל הנראה ייפגע יותר משינויי האקלים מאשר בישראל. במצב כזה הסיכוי להמשיך ולייבא מהן פירות וירקות במחירים הנוכחיים אינו גבוה. בנוסף, מלחמת רוסיה באוקראינה לימדה אותנו שיעור בחשיבותה של יציבות פוליטית לסחר הבינלאומי. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה ביציבות הפוליטית במדינות השכנות ובטיב יחסיה עימן?
מכאן שגם אם ישראל תיפתח יותר ליבוא של פירות וירקות, יש חשיבות רבה לשימור כושר היצור המקומי. כלומר, יש לשמור על תמהיל של יבוא ויצור מקומי מתוך שיקול של ניהול סיכונים והבטחת אספקת מזון בטווח הארוך. מקובל לומר שחקלאות אינה אקורדיון – לא ניתן לצמצם ולהרחיב אותה לפי החלטה. מדינת ישראל חייבת לשמר את המסה הקריטית של חקלאים שעבורם יש הצדקה כלכלית להשקעות במו"פ ובפיתוח טכנולוגיות.
המדינה הפקידה את נושא בטחון המזון בידי המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, הכפופה למשרד הרווחה. מן הראוי שנושא זה, שיש בו נגיעה למספר משרדי ממשלה (חקלאות, כלכלה, בריאות, סביבה), יטופל על ידי רשות ציבורית בעלת סמכויות שתגבש אסטרטגיה לאומית של בטחון מזון, תפרוט אותה ליעדים בני השגה ואמצעי מדיניות ישימים, ותפקח על הפעלתם.
הכותב הוא פרופ' לחקלאות מזון וסביבה באוניברסיטה העברית בירושלים