מנהלות ומנהלי בתי ספר הופתעו מהנחיית משרד החינוך שלא לאפשר לגורמים פוליטיים להיכנס לבתי הספר ללא אישורו של שר החינוך.
פוליטיקאים הם אורחי קבע בבתי ספר ועל כן ההנחיה הגיעה בהפתעה גמורה, ואף גררה תרעומת אצל חלק מהמנהלים.
ההנחיה של שר החינוך היא הזדמנות טובה לשאול מדוע הפכו בתי הספר שלנו לבמות עבור החכ"ים? האם בזכות המפגשים האלו ראינו שיפור בשיח האזרחי של התלמידים? האם הגעתו של חבר הכנסת עופר כסיף לבית ספר או ביקורו של השר בן גביר בבית ספר אחר הועילו במשהו למיתון השיח או ליכולת של הנוער בישראל לנהל דיון מכבד בנושאים שעומדים על סדר היום? מה תרמה הדר מוכתר בביקוריה מלבד סטוריז וסרטוני טיקטוק?
בדור של כותרות, של סרטונים ויראליים ושל צעקות שכחנו שבתי הספר הם קודם כל בתי חינוך. תפקיד בית הספר הוא לחנך לאזרחות ולערכים. לא בהכרח להפגיש את התלמידים עם הפוליטיקאים והפוליטיקאיות. בעיקר לא בתקופת בחירות בה מטרות הפאנלים היא להשיג כותרות, לא שיעור אזרחות.
מוסדות החינוך שלנו ומתנהלים כתיבות תהודה שמהדהדות לתלמידות ולתלמידים בעיקר את מה שהם כבר חושבים. זה קורה באופן כמעט טבעי כיוון שמוסדות החינוך מופרדים מגזרית (ולעתים גם מגדרית). צוות ההוראה בבתי הספר בד"כ לא מייצג את מגוון הדעות בחברה הישראלית וברוב המקרים גם לא את מגוון הדעות בציבור הספציפי ממנו מורכב קהל היעד של בית הספר. תוכניות שנתפסות כדתיות מדי לא ייכנסו לבתי ספר חילונים, תוכניות שנתפסות כליברליות לא יימצאו את מקומן בבתי ספר דתיים ובוודאי שאין על מה לדבר על תכנים של חרדים ערבים בבתי ספר של מגזרים אחרים.
תלמידה שבבית ספרה אין סמינריון גשר, מסע ישראלי או תוכניות דומות יכולה לעבור את כל שנות הנערות שלה מבלי לפגוש אפילו פעם אחת מישהו שחושב אחרת ממנה, שחי במציאות שונה או גדל במשפחה ממקום אחר. תלמידים רבים מספרים כי הפעם הראשונה שבה פגשו דתי\חילוני\דרוזי\קיבוצניק\מתנחל (מחקו את המיותר) הייתה בצבא.
ההומוגניות של הדעות בבית הספר עומדת בסתירה מול הפוליטיקאים שמחדדים את לשונם ומקצינים תפיסות עולם כדי להזכיר לציבור את החרדות שלו. המטרה שלהם היא לייצר שיח מקטב, שיח שבו כל אחד צריך לבחור בעד מי הוא, ולא פחות חשוב – נגד מי הוא. בית הספר הוא ההפך הגמור מזה, הוא צריך להיות המרחב הבטוח למפגש עם עצמי ועם האחר, להטלת ספק וביקורת, מקום לשיח מורכב שבו התלמידים מגבשים תפיסת עולם. לשם כך אנחנו זקוקים לנשות ואנשי חינוך, לא לפוליטיקאים. אנחנו צריכים להפגיש את הנוער באופן אקטיבי האחד עם השנייה, להעניק להם כלים לניהול שיח ודיון מכבדים, ללמד אותם הקשבה אקטיבית ולהתאמן איתם יחד על אמפטיה והכרה בכאב של האחר.
תפקידנו כאנשי חינוך הוא להיות איתם שם כדי לתווך להם דעות שונות משלהם, לאתגר אותם בשאלות על תפיסת עולמם האישית ולצמוח איתם יחד כשהם מתבגרים והופכים מנוער לאזרחים פעילים בחברה הישראלית. בתי הספר יסתדרו יופי בלי פוליטיקאים, אך לא נוכל להסתדר בלי חינוך לשיח ומפגש בין שונים.
הרב יובל אהלי הוא איש חינוך, מפתח תוכן ומנחה פדגוגי בעמותת יסודות במכללת הרצוג