מנהל קריית החינוך, מנהל כפר הנוער ומנכ"ל מכללת גבעת ושינגטון.
בן 67,
נשוי לנאוה, אב לחמישה וסב לתשעה
תושב גבעת וושינגטון
***
זו ילדותי
הוריי עלו מלוב בתחילת שנות החמישים והגיעו למעברה באשקלון, שם נולדתי. אני ילד מספר שבע במשפחה של ארבע עשרה נפשות. אבא היה ירקן בשוק, ואמא הייתה עקרת בית שגידלה את הילדים ובשעות הפנאי עבדה בניקיון חדרי מדרגות. היא תמיד אמרה לנו שהיא מוכנה לעשות הכול ואפילו לנקות חדרי מדרגות כדי לאפשר לנו ללמוד.
כל אחיי ואחיותיי למדו, מי באקדמיה ומי לימודי מקצוע, והקימו בתים לתפארת. אני זוכר כמה קשה אמא עבדה כדי שתוכל לממן את לימודיי, ותמיד עמד לנגד עיניי הרצון להצליח - גם בשבילי ובמיוחד בשביל אמא.
הכי גאה
אני גאה בכך שכשהתחלתי את תפקידי כמנהל היו בגבעת ושינגטון שני מוסדות וכ־350 לומדים, וכיום יש בה עשרה מוסדות וכ־2,500 לומדים.
מוטו
אני זוכר שבבית הספר היסודי לא יצאתי לטיול כי לאבא ולאמא שלי לא היו 10 אגורות לשלם כהשתתפות הורים. הודעתי לבית הספר שאני חולה ולכן לא אגיע לטיול, ואז נדרתי שאני רוצה לעסוק בחינוך ולדאוג שאף תלמיד או תלמידה לא יפסידו משהו בגלל בעיה כספית. זה המוטו שמלווה אותי לאורך השנים בתפקידי כמנהל.
המוטו הנוסף שליווה אותי ואני מעביר אותו לילדיי וללומדים בגבעה הוא לחלום ללא גבולות ולממש ללא פחד. הגעתי לגבעת ושינגטון בשנת 1970 כתלמיד כיתה ט', התפעלתי מהמקום ואני זוכר שאמרתי לעצמי: אני רוצה להיות פעם מנכ"ל בגבעה. אם לא הייתי חולם לא הייתי מגיע. הדרך לא הייתה קלה והתפקיד לא פחות, אבל רק מי שחולם יכול להגיע רחוק.
כשאעמוד על הבמה
ברגע קבלת הפרס אחשוב על אמי ז"ל, ואתאר לעצמי כמה היא הייתה שמחה וגאה בי שהגעתי לאן שהגעתי. היא תחסר לי במעמד מכובד זה כדי לרוות נחת ממני ומאחיי, אחרי המאמצים הרבים שעשתה כדי לראות אותנו מצליחים.
***