א. אפתח גם אני בוידוי אישי.
את הדברים הבאים אני מדחיק המון זמן.
מזה שנים שאני מרגיש מתח ביני לבין הכיפה שעל ראשי. שנים שאני מתלבט מה לעשות עם הכיפה הסרוגה. שנים שאני מתחבט אם להמיר אותה בכיפה יותר ברורה.
שנים שאני חושש שמא מקשרים אותי עם כל מיני סרוגים מפורסמים. שנים שאני חש חוסר-נינוחות עצום ממה שהם עושים ומדברים. כוונתי לכל מיני חובשי כיפה סרוגה שהפכו להיות מאוד מוכרים והגיעו ל"מקומות הגבוהים". מדובר בין היתר על עיתונאים שכבשו את הערוצים ה"נחשבים", אך עוסקים לא מעט בלהגחיך את היהדות ואת הרבנים. או על זמרים שהגיעו למרכז הבמה, ומסבירים שיש הרבה דרכים לעבודת ה' - למשל ריקודים מעורבים. או על פוליטיקאים סרוגים שמזלזלים בתורה ובהלכה.
טראומה שמלווה אותי עד היום אירעה לאחר ברית בנט-לפיד הראשונה, שהביאה עימה גל חקיקה נגד היהדות. אני זוכר עד היום שהמפקד שלי במילואים קרא לי ואמר: "אברהם, דחוף תאסוף למסדר אותך ואת כל ה'בנטים' (=כך הוא בחר לכנות את הביינישים)"! ניסיתי להסביר לו שבנט לא מייצג אותי בכלום, שאני משהו אחר לגמרי, אבל זה לא עזר. "לא משנה, כולכם אותו דבר..." אחחח. איזה מעליב. עד היום הפצע לא הגליד. (מזל עוד שזה היה בברית הראשונה שלהם ולא באחרונה שהייתה גם עם מרץ ורע"ם, אחרת בכלל הייתי יוצא מדעתי).
ב. אבל הדבר שהכי כואב ומפריע לי, זה כל מיני רבנים סרוגים צעירים, שכבשו את העיתונים ואת הרשתות, ומרבים לשתף את הרבים בהגיגיהם המשונים. לא פעם ולא פעמיים שהם נותנים "לגיטימציה רבנית" כביכול לאיסורים חמורים. אף פעם לא הבנתי, מתי הקב"ה נתן להם ייפוי כח לוותר על חלקים מהתרי"ג שלו? בחיים לא דמיינתי שמאדם המכהן לכאורה כרב אורתודוקסי יצא משפט מטורף כמו: "אדם יכול להיות הומו ויחד עם זה לחיות חיים דתיים מלאים".
בחיי, מתי זה קרה שהמושג "חיים דתיים" הפך למשהו לא מחייב?! וכן משפט מזעזע כמו: "יש מגוון מסוים של אופציות להקמת משפחה. חלקן כרוכות בפשרות הלכתיות". ה' ישמור ויציל. מתי ההלכה נתנה לו רשות להתפשר בשמה? מתי המושג הקדוש "משפחה יהודית" הפך לבצק, שכל אחד יכול לעשות ממנו צורה אחרת? ממתי ההלכה הפכה לפלסטלינה?!
כמובן שלכל אחד, גם לעיתונאי, יתכנו קשיים בקיום מצוות התורה. יש אחד שיש לו תאווה עצומה לאכילת חזיר, יש אחד שקשה לו מאוד שלא לעשן בשבת, ויש אחד שיש לו משיכה דווקא לגברים. לא באתי לזלזל חלילה בשום קושי של כל אדם לקיים חלק ממצוות התורה. אדרבה, לפום צערא אגרא, ומי שמתגבר ומקיים למרות הקשיים שכרו גדול לאין ערוך.
גם לא באתי לדון אנשים שלא הגעתי למקומם. אבל הבעיה החמורה היא לא בקשיים ובאתגרים, אלא בלגיטימציה שנותנים לאלו שמוותרים להם. הזעזוע הוא מהפיכת הבעיות לפתרונות, מהפיכת החושך לאור. אדם שמתקשה להחלים ממחלתו צריך להמשיך ולחפש רפואות אצל טובי הרופאים. אך זה שהוא יפרסמה ברבים ויקבל חיבוקים וירטואליים מהמון ידוענים – לא זה מה שירפא את מחלתו. כמובן שהמאבק הנוקב שצריך להיאבק היום על קדושת המשפחה הוא לא נגד להט"ב פלוני או אלמוני באופן פרטי אלא נגד הא'גנדה הלהט"בית המטורפת, כשם שהמאבק על הרפורמה במערכת המשפט הוא לא מאבק נגד שופט מסוים באופן פרטי אלא נגד הדיקטטורה השיפוטית.
נראה שהתחום שבו ההלכה הכי הוזלה הוא תחום הצניעות, ובמיוחד, החמור מכל – בתחום של קדושת המשפחה. בשנים האחרונות, אומות העולם המערבי התחילו לרמוס את המושג משפחה, ושכחו שהקמת משפחה אלטרנטיבית זה משהו לא-אנושי, שאמור להיות רחוק גם מהן, וכדברי חז"ל: "שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה: אחת שאין כותבין כתובה לזכרים" (מסכת חולין דף צב) – כלומר לא ממסדים את הסטייה החד-מינית. מאז שדת הלהט"ב כבשה את העולם הפרוגרסיבי, גם בשולי המחנה הדתי יש כאלו שנפלו ברשת המבלבלת הזו.
ולדאבוננו אנו רואים שיש אפילו רבנים, שאמורים להשתייך לזרם של משה רבינו, אבל במקום לרומם את הבריות ולקרבם לתורה הם עוסקים דווקא בלהוריד את ההלכה ולהתאימה לרוח הפרוגרס. זה ממש מזעזע!
ג. אף פעם לא הבנתי מתי עשו טיפול המרה למושג "קידוש ה'", עד שיש שטועים לחשוב ולכתוב שעצם זה שיש עיתונאים חובשי כיפה בפריים-טיים זה קידוש ה', לא משנה מה הם אומרים ועל מה הם רומסים; ועצם זה שיש זמרים דתיים בגל"צ זה קידוש ה', לא משנה מה הטקסטים שאותם הם מזמרים והאם הלכות צניעות משתמרים; וכמובן עצם זה שיש ראש ממשלה דתי זה קידוש ה' שאין כדוגמתו, לא משנה באילו דרכים הוא הגיע אליה ועם מי הוא הקים אותה. אני זוכר משפט ששמעתי לפני עשרים שנה מת"ח חשוב (זצ"ל): "אם הכנסנו כמה דתיים לערוץ 2, זה לא אומר שכבשנו את ערוץ 2, אלא דווקא ערוץ 2 כבש אותנו". לצערנו, מאז דבריו ראינו עוד דוגמאות רבות לדתיים שנכנסים למבואות המטונפים של התקשורת החילונית, מיישרים קו איתה ומתלכלכים יחד עימה.
ד. הציבור הדתי שנאמן להלכה צריך לברוח ממפורסמים כאלו ולהפסיק לחזר אחריהם. אלו לא גיבורי התרבות שלנו. לא הם מקורות ההשראה שלנו. לא הם אלו שמייצגים אותנו. ברוך ה', שבפוליטיקה המצב השתפר פלאים, ובבחירות האחרונות דווקא רשימה דתית עם נציגים שמחויבים להלכה הביאה מספר שיא של מנדטים. התברר שלא חייבים לזלזל בהלכה כדי להצליח. ה
תברר שהציבור הרחב דווקא מתחבר לאלו שנאמנים למקורות. כך גם בתחום התרבות, עלינו לבחור לקרוא ולשמוע דווקא את אלו שלא מתבלבלים ונשטפים, ולקדם דווקא סרוגים כאלו שבזכותם (בין היתר) נותר כבוד אמיתי לכיפה הסרוגה. אז בינתיים אני נשאר איתה, בתקווה שיפסיקו לפרום אותה.
הכותב: אברהם ליפשיץ, תושב ירושלים ועוסק בחינוך