בישראל דווקא הרוב צריך הגנה מפני המיעוט

אחד הטיעונים המהותיים נגד הרפורמה הוא טיעון "מסך הבערות": חוקים, גרס ג׳ון רולס, צריכים להחקק מבעד למסך בערות.

המחוקק צריך להסכים על העקרון שמאחורי החוק וצדקתו מתוך בערות, אי ידיעה, על מעמדו החברתי. או בשפה פשוטה יותר, חוק שלא עובר בהסכמה רחבה - כי מיעוטים שונים מתנגדים לו מחשש לעתידם לדוגמה - הוא חוק לא הוגן שלא היה צריך לחוקק.

הבעיה בתיאוריה היא שבארץ יש בימ"ש עליון שבמשך עשורים שלמים פעל ערכיו וליצוק אותם באמצעות סמכותו, אל המערכת החוקית שלנו. העליון לא יושב מאחורי מסך בערות, הוא יושב בשורה הראשונה ומעמדו החברתי בטוח לגמרי. קל לשופט עליון להחליט בעבור כולנו מה העמדה המוסרית הנכונה, מה הערכים הראויים.

בית המשפט העליון לא מוכן תמיד לשפוט מאחורי מסך בערות. בתקופת ברק (גם כשופט עליון מהשורה), הגישה שלו היתה לבחון את המציאות מבעד לפריזמה של "האדם הנאור". גם אם נתעלם מהביטוי ומקורותיו, המשמעות הפשוטה היא שהפריזמה אינה בערות, אלא עליונות. הנחלת ערכים.

רק שלמרבה הצער, לא רק בית המשפט פועל בתוך משחק כפול. אף הכנסת מתנהלת ככה. שני פגמים גדולים יש בשיטה הפרלמנטרית שלנו: הראשון - הכנסת הכל-יכולה משחקת בחוקי יסוד על בסיס קבע, כדי להתאים אותם לקבוצות, במקום שהקבוצות יתכנסו לתנאי המגרש. אין לכך אח ורע בעולם.

הפגם השני והמשמעותי יותר בשיטה הפרלמנטרית שלנו הוא שהמיעוט מכשכש בזנבו את הרוב. מיעוט אחד דורס מיעוט אחר, ולעיתים דורס את הרוב. בממשלה הקודמת הספיקו 6 מנדטים לראשות ממשלה ועוד 5 שאפילו לא נכנסו לממשלה - שלטו בסדר היום והתקציב. בממשלה הנוכחית המיעוט גדול יותר, אך הוא עדיין מיעוט.

החרדים הם מיעוט, שאפילו בתוכו למעשה נקרע לגזרים - חסידות שחרגה מהקו של גדולי המתנגדים וסיכמה על לימודי ליבה מוגבלים בתמורה לתקצוב, הובילה למשבר שכמעט הסתיים באובדן מנדטים של "יהדות התורה". המיעוט הזה, דורש כיום התגברות ב-61 אצבעות כדי להבטיח את חוקי הגיור, הכותל ובעיקר הגיוס.

הבעיה ברפורמה המשפטית שנמצאת על השולחן, היא שמדובר בחלום של כל פוליטיקאי. איזה פוליטיקאי לא ירצה להיות בראש מדינה בלי חוקה קשיחה, שבה קבוצה קטנטנה שולטת בקואליציה ולכן גם בממשלה ובכנסת, ועם מערכת משפטית שנשלטת בחלקה על ידי אותה קבוצה - ונטולת סמכויות למול הממשלה והמערכת המחוקקת?

אחת האמיתות הבסיסיות על הפוליטיקה הישראלית, היא שאף אחד לא ישנה את תיקוני החקיקה שיעברו במסגרת הרפורמה המשפטית - אם יעברו. בישראל לא מבטלים חוקים, בישראל רק מנצלים חקיקה אביוזית - לטובת הצד המנצח. זה לא מקרי שלא בוטל חוק יסוד: הממשלה (ממשלת חילופין), ושהורחב עוד החוק הנורווגי הבעייתי שיצר שני מעמדות של חברי כנסת.

כל אדם ששואף לחירות - חירות במובן הימני-ליברלי, לא במובן השמאלני המקובל כיום בשיח האקדמי - צריך לחשוש ממצב בו פוליטיקאי חזק יוכל להטות נגדו את נהר החירות. מטרתה של חוקה קשיחה היא בעיקר להגביל את השולט. לקשור את ידיו. כן, השואף לחירות - חותר להקטין את המשילות.

ולא רק שואפי החירות רוצים שידיהם יהיו קשורות. במשך עשור, נתניהו בלם יוזמות רעות מצד המיעוטים בימין, בתואנת "בגצ יפסול". כשבגצ יפסול, אפשר למנוע חקיקה שבה בוזזים את הקופה הציבורית לטובת מיעוט קטן. אם בגצ יפסול, אז אין טעם לחוקק חוק שיטיל עונש מאסר על מי שמסתובב ברחבת הכותל החיצונית ב"לבוש שאינו הולם". אנחנו לא צריכים שבגצ יפסול, אנחנו צריכים להגן על הרוב מפני שיגיונות המיעוט.

וכן, אדם שואף חירות לא רוצה ממשלה וכנסת שיכולים לפגוע במישרין בחופש הביטוי שלי ללא גבול. הצעת החוק של רוטמן אומרת שניתן לפסול חוקים רק על סתירה מפורשת לחוק יסוד - וחופש הביטוי אינו זכות מפורשת. ולכן כשואף לחירות, אני רוצה שחופש הביטוי יוכנס לחוק יסוד, אם רפורמת רוטמן עוברת. לא אחרי, אלא במקביל.

ואותו דבר אומרים מצד שמאל. אנשים שאינם ליברלים גדולים ביום יום, ותומכים בהגבלת חופש הביטוי (של הצד השני), רוצים את החירות מדת. בישראל, כידוע, אין הפרדת דת ומדינה, ואלמנטים מרכזיים בחיי היום-יום נשלטים על ידי ממסד דתי - נישואין, גירושין, כשרות מזון (שבת - סיפור אחר). והם חוששים.

המצער באירוע זה שרוטמן הוא איש חירויות, לפחות בבסיסו האידאולוגי. כך גם לוין. מתוך שאיפת החירות הם מכינים בסיס לשלילת חירות. לא כך אנו, אנשי ימין ושואפי חירות, רוצים את המדינה. אנו רוצים לאזוק את ידי ממשלות שמאל עתידיות, ולא להקל עליהן ברמיסת הימין.