אזרחי ישראל התעוררו הבוקר ליום חדש שכמותו לא היה כאן הרבה מאוד שנים. מצד אחד, מי שמתבונן בכותרות רוב העיתונים ואתרי החדשות, נהיה לו שחור בעיניים. הכותרות כל כך קשות ואפוקליפסיות עד שניתן לחשוב כי הבית השלישי נחרב.
פרשנים ופוליטיקאים, הנמנים ברובם המכריע עם הקצה השמאלי של הסקאלה הפוליטית, מדברים בפנים נכאות ובמונחים קשים ביותר על ההצבעה שהייתה בכנסת בלילה שבין שני שלישי, כלומר אמש, ועל הרוב שניתן בה (בקריאה ראשונה) לצעדים ראשונים במסגרת מה שמכונה הרפורמה המשפטית.
מנגד – וגם את זה אי אפשר להחמיץ, ולא ניתן שלא לראות זאת – מאות אלפי בני אדם, לפחות שניים וחצי מיליון מבין יושבי הארץ הזאת, קמו הבוקר בחיוך רחב מאוזן לאוזן. סוף-סוף, הם אמרו איש לרעהו. סוף-סוף לא רק ניצחנו בבחירות אלא אנו מתחילים להגשים את המטרות שלהן ייחלנו כל העת אך במשך שנים רבות כל כך לא הצלחנו או לא התאמצנו ליישם ולהוציא אל הפועל.
כרגע נראה שפער גדול, חלל בלתי עביר, משתרע בין המחנות. יש לא מעטים מתוכנו המדברים, מי בגלוי ומי בסתר, מי באופן ישיר ומי ברמזים דקים או עבים, על מלחמת אחים האורבת לפתחנו. יש בתוכנו כאלו שמרשים לעצמם להניח כי אולי מוטב שכך יהיה ותפרוץ חלילה מלחמה כזו, כי רק במהלכה ובאמצעותה יתבררו ויתלבנו הדברים הנוגעים לעצם קיומה של מדינת ישראל ולעתידה כיהודית ודמוקרטית.
אני מבקש היום להחזיר אתכם לימים מכוננים בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל. ביום חמישי האחרון, כמדי שנה, הייתה לי הזכות ליטול חלק פעיל באזכרה לרגל יום השנה להירצחו של אברהם יאיר שטרן הי"ד, מנהיג הלח"י, שנרצח בידי הבריטים. מי שמכיר אותי יודע כמה אני מחובר עמוקות, בכל נימי נפשי, למשפחת הלח"י ולגיבוריה. את האהבה והחיבור הזה ינקתי מבית. אמא זכרונה לברכה כונתה בפי כולם האמא של הלח"י והיו לכך סיבות מאלפות ומרתקות שנצרבו עמוק בעור בשרי ובתודעתי.
81 שנים מלאו בימים האחרונים לאותו רצח נורא שזעזע עמוקות את היישוב בארץ. הצעירים לא יזכרו זאת אבל כל מי שגדל על הסיפורים האלה יודע ואמור לזכור היטב שגם אנשי הלח"י נרדפו על ידי אחיהם, בשר מבשרם. אנשי ההגנה תיעבו אותם, ייחלו למפלתם ועשו הכול, כולל הכול, כדי להכשיל אותם ולמוטט אותם. גם אנשי האצ"ל לא 'מתו' עליהם בלשון המעטה. היו לא מעטים אז בארץ שהעדיפו לכנות את אנשי הלח"י כטרוריסטים. לא פחות. אבל היום הזה אין מי שאינו מודה בכך שהגיבורים הללו פילסו את הדרך לתקומת המדינה. המוטו האחד והיחיד שלהם היה: לשחרר את ארץ ישראל מהשלטון הזר ששרר בה. לשם כך הם מסרו את הנפש.
חברים, הגיע הזמן להשתחרר מהסטיגמות ומהנבואות הקודרות. הגיעה העת להיפרד ממונחים של שחור ולבן. יריב לוין ושמחה רוטמן הם מלח הארץ. הם לא אויבים ובוודאי לא אנשים שרוצים לרסק את הדמוקרטיה. כדאי להידבר, מומלץ לתת סיכוי להידברות, ניתן כמובן גם להתווכח. אבל נקודת המוצא צריכה להיות אחת: אין כאן פרזיטים מול פטריוטים. אין כאן אויבים מופקרים מול נאמנים למוסדות השלטון. יש כאן שני מחנות שכל אחד מהם מאמין באמונה שלמה כי זו דרכו להטיב עם הארץ הזו ולערוב לעתיד טוב יותר שלה.
ואיך אומר תמיד הרבי מלובביץ': תמיד נזכור שהמשותף בינינו גדול לאין שיעור מהמפריד והמפלג. שיהיה לנו חודש אדר שמח ומשמח.