תועבה חקיקתית , כך כינה אביחי מנדלבליט, מי שמבקש לפלס לעצמו, למיטב התרשמותי, את דרכו לבית המשפט העליון, הליכי חקיקה לגיטימיים של נבחרי ציבור.
הם לא הגיעו למשכן הכנסת על גבי טנקים. הם נבחרו בהליך דמוקרטי; ובכל זאת, היועץ המשפטי לשעבר קרא לשופטים שלא לכבד את החוקים שיתקבלו בכנסת.
לזה ייקרא, בעיניי, הזמנה ליצירת אנרכיה משפטית. אבל לא באיש הזה אני רוצה לעסוק כעת; למרות שאני רואה בו אחראי מרכזי לאיבוד העשתונות של החוליגנים שמתפרעים בכיכרות. אלה שנושאים לשווא את דגל הדמוקרטיה. גם בדבריה של נשיאת ביהמ"ש העליון לשעבר אין לי עניין. דורית בייניש תומכת, לדבריה, בעמדתם של אלה שמבקשים להתעלם מחוק קיים – ולהכריז על נבצרותו של ראש הממשלה. הפגיעה האפשרית בחופש הביטוי של מיליוני אזרחים לא מפריעה לה.
את הטלטלה הקשה באמת הרגשתי כשהתבוננתי במפגינים שצעדו ברחובות תל אביב בערבו של היום שבו נקברו הלל ויגל, לבית יניב, וראיתי את השלט שנשאה אחת המפגינות שבו נאמר : "במפלת ציון ננוחם". היא לא הסתירה את פניה. נהפוך הוא . עמידתה הייתה מתריסה . צמרמורת עברה בגופי – ולראשונה התחלתי לחשוש לגורלו של הבית השלישי.
מחד, הצועדים שנושאים את דגלי אש"ף; ומאידך, דבריה של האם המבכה את שני בניה ליד הקבר הטרי . התהום הפעורה בין שני המחנות לא נחפרה ביום שבו ביקש שר המשפטים של הממשלה המכהנת כעת לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. היא קיימת מאז שהתנועה הציונית ביקשה להקים בארץ ישראל מדינה יהודית. מולה התייצבו יהודים שרצו במדינה מסוג אחר. חילונית. לא-יהודית. ראיתי את פניהם של אלה שביקשו לחסום נתיב תחבורה מרכזי ביום שהם קראו לו "יום השיבוש הלאומי". רבים מהם היו, בעיניי, לא כולם, אני חוזר ומדגיש, שטופי שנאה. סיסמאות נבובות היו בפיהם. הם חיפשו את העימותים האלימים מול השוטרים. לא מצאתי שם מסרים אוטנטיים.
לא ראיתי שם מחאה לגיטימית. ממש לא. אנרכיה – כן; לגיטימיות הנובעת מתוך רצון להגן על הדמוקרטיה – רחוק מזה. פורעי החוק שחסמו כבישים, שפרצו לבתי ספר, שהיכו שוטרים והציתו אש בדרכים ראשיות, הם לא שוחרי דמוקרטיה. הם זורעי כאוס.
מה שמחייב אותי לומר: בית המשפט יצטרך לכבד את החוקים שיתקבלו בכנסת; כמו גם את אלה שקיימים עתה בספר החוקים. לא צריכה להיות כל התלבטות בעניין זה. אין במחאות כדי לשנות את הסדר החוקתי שמתקיים בכל מדינה מתוקנת.
לכן, לדעתי, מי שמוביל כעת את הרפורמה, אסור לו למצמץ. אין ראויה ממנה. יש המוחים נגדה – וזה בסדר גמור. בד בבד, הרגשתי היא, שמי שמוביל את המחאות אינו עושה זאת, לדעתי, בתום לב. התאווה לשלטן מדריכה אותו. כסף ענק מתדלק אותו.
המשטר הדמוקרטי, אינו מכיר בחילופי שלטון שלא באמצעות הקלפי. את זה מכבדים בכל העולם – וגם פורעי החוק, מפיצי האנרכיה, אלה שמנסים להוציא את דיבתנו רעה, יצטרכו להתרגל לכך.