תפקיד חייו

כשהשחקן הצעיר חיים טופול הגיע לאודישן למחזמר 'כנר על הגג' בלונדון, המפיקים קצת התבלבלו. "הם הסתכלו על הנייר, דפקו את היד על המצח ואמרו: הישראלים האלה שלחו לנו את השחקן הלא נכון", מתאר ד"ר רפי קישון.

"אמרו לו: לא, אנחנו רוצים את זה שמשחק את התפקיד הראשי של סלאח, והוא משיב להם: כן, כן, זה אני! לקח להם כמה דקות להשתכנע שהבחור בן ה־30, הגבוה, החתיך ומלא שמחת החיים הוא אותו סלאח קשיש. הם חשבו שמדובר בגבר בן 55 שמשחק בן 70. זה מראה את גדולתו של טופול ואת יכולתו להיכנס לתפקיד הזה בצורה כל כך מושלמת, וזה בעצם סלל לו את תפקיד חייו ב'כנר על הגג', שאיתו הוא חרש את כל העולם".

זו רק טעימה משעשעת אחת מהדרך הארוכה שעבר חתן פרס ישראל השחקן והזמר חיים טופול, שנפטר בשבוע שעבר בגיל 87. הוא הותיר אחריו את רעייתו גליה, שלושת ילדיו ונכדים רבים. שחקנים, במאים, זמרים, אנשי תרבות וחבריו של טופול לקריירה ארוכת השנים שלו הגיעו להשתתף בטקס האשכבה שהתקיים בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, משם יצא מסע ההלוויה לבית העלמין בקיבוץ קבוצת שילר, שם נטמן.

חיים טופול ז"ל היה מגדולי השחקנים הישראלים, ומוכר בין היתר בזכות התפקיד הראשי ב'סאלח שבתי' וכטוביה החולב במחזמר 'כנר על הגג'. ביום העצמאות ה־67 למדינת ישראל הוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת תשע"ט, קיבל את פרס ירושלים בכנס 'בשבע' על תרומתו למשחק ולתרבות הישראלית.

טופול נולד בתל אביב בשנת 1935. כיליד העיר העברית הראשונה בשנים שטרם הקמת המדינה הוא חווה את המאורעות הגורליים של הימים ההם. כך נכח גם ביום שישי ההיסטורי של ה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה. "הייתי בן אוטוטו בר מצווה. הייתי בצופים הדתיים והלכתי לבדוק איפה תהיה הפעולה בשבת. בדרך חזרה עברתי בשדרות רוטשילד וראיתי קהל מתגודד במוזיאון תל אביב. עמדתי בחוץ וראיתי את דוד בן גוריון יוצא מן המכונית שהביאה אותו, מדלג לו על המדרגות פנימה", הוא שחזר את הרגע הגורלי במסגרת ריאיון שהעניק לרבקי גולדפינגר כאן ב'בשבע'.

את הקריירה המקצועית שלו הוא זקף לזכות הגננת שלו בגן הילדים - סופרת הילדים ימימה אבידר־טשרנוביץ. "למדתי בגן עירוני ליד רחוב סלמה. הגננת ימימה היא זאת שהכניסה אותי לעולם המשחק והשירה. היא כנראה כבר אז זיהתה את היכולות האלה אצלי ועודדה אותי להביא את הכישרון הזה לידי ביטוי". הוא שירת במחזור השני של להקת הנח"ל. לאחר מכן הקים עם חבריו ללהקה אורי זוהר וגבי עמרני את להקת 'בצל ירוק'.

חברות ממכבש הדפוס

ההיכרות בין טופול ובין היוצר של 'סלאח שבתי', הסופר אפרים קישון, אירעה בנסיבות ובמיקום מפתיעים למדי. באותם ימים קישון הגיע לתל אביב, אחרי ששרד את השואה, עלה ארצה והתגורר במעברה ובקיבוץ. את השפה העברית הוא רכש במהירות, ותוך שנתיים וחצי כבר כתב בהומור רהוט ומושחז, והתחיל לעבוד בעיתון 'אמר'. "במרתף של העיתון היה בית דפוס קטן שהדפיס את העיתון. מלבד פועל הדפוס הוותיק, היה נער שעזר לו. הנער הזה היה חיים טופול. שם התקיים המפגש המופלא שמשנה את החיים של שניהם ואת פני התרבות בישראל", מתאר ד"ר רפי קישון, בנו של אפרים, שבעצמו מעלה מופע מצליח על חייו וסרטיו של אביו.

"האמת, בהתחלה חיים טופול לא סבל את קישון הקפדן, והתלונן שההונגרי הזה יורד אליהם למרתף הדפוס ומקפיד מאוד על דיוק ההדפסה", מציין קישון. "קישון אמר לו: אני רוצה לראות את ההומורסקה שלי שתתפרסם מחר, מודפסת עכשיו. טופול ענה: שמע מר קישון, קיבלנו את החומר, הכול ברור, סמוך, יהיה בסדר. אבל קישון התעקש: אני פה כבר מספיק זמן בפרטצ'יה שלכם. למדתי כשאתם הצברים החמודים אומרים 'יהיה בסדר, סמוך', זה התחלה של אסון טוטאלי. אני רוצה לראות טיוטה סופית. והיה כל הזמן מתווכח איתם ויורד לחייהם עד שהיו מגישים לו גרסה סופית מדויקת בלי אפילו טעות של פסיק או מקף".

זמן קצר לאחר מכן התגייס טופול לצה"ל, שם שובץ בלהקת הנח"ל, ועם הזמן הפך למפקד הלהקה. "חיים טופול הוא לא רק שחקן מוכשר וקומיקאי טוב, אלא הוא בחור חכם", מעיד קישון. "הוא הבין לאט לאט שההומור הפלמ"חניקי־צברי שלהם מתחיל כבר למצות את עצמו. פתאום הוא נזכר בהונגרי המוזר מבית הדפוס. הסיכוי שייצאו ממנו מערכונים מוצלחים נמוך מאוד, אבל מה אכפת לי? אני לא מסכן פה גרוש. אני רק מבטיח לו ימי מילואים. כך יום אחד אבא שלי הגיע אל טופול עם מערכון שכתב על סיטואציה שנתקל בה במעברה וקרא לה 'הסוציאלית החדשה', שהייתה בעצם הבסיס לסרט 'סלאח שבתי"'.

בשלב הראשון, טופול לא ממש התלהב מהיצירה בלשון המעטה. "הוא אמר לקישון: מאוד יפה שאתה עוסק בבעיותיהם של אחינו בני עדות המזרח ובקשיי הקליטה שלהם ובקשיים במעברה, אבל זהו לא מערכון, זוהי טרגדיה. הקהל יקום ויברח. אבי ניסה לשכנע אותם שזה קורע מצחוק, אך ללא הצלחה". כדי ללמד אותו לקח, ניאות טופול להעלות את ההצגה פעם אחת, כדי שקישון ילמד לא להתווכח איתם. "וכך מספר טופול: אני עולה לבמה ומציג את הדיאלוגים העצובים והטראגיים וקורעי הלב שכתב קישון. משום מה, הקהל פורץ בצחוק היסטרי ואדיר כמו שלא היה לנו מעולם! בסוף המערכון, מחיאות כפיים כאלה שהתקרה מתרוממת כמעט. ואני עומד שם בדיכאון קיומי: איך הם מעיזים לצחוק על הטרגדיה הנוראית הזאת? מה קורה פה? ואיך לעזאזל הקישון הזה ידע את זה שהם יצחקו?" משחזר ד"ר קישון.

שיתוף הפעולה בין השניים התהדק. טופול ראה את ההצלחה והחליט ללמוד את הנושא לעומק, הלך למעברה כדי להכיר את האנשים והביא את השם הסופי של סלאח שבתי. אבל רק אחרי שש שנים הוא החל לקרום עור וגידים. הסרט הפך להצלחה מסחרת ומוגדר כסרט הישראלי המצליח ביותר של כל הזמנים עד היום, מבחינת פרסים בינלאומיים והקהל שצפה בו. "בסרט טופול מגיע לשיאים של משחק. הוא עצמו זכה בגלובוס הזהב וגם בפרס גולדן גייט".

אחרי זמן, חיפשו שחקן לתפקיד טוביה החולב במחזמר 'כנר על הגג' בתיאטרון המלכותי באנגליה. "הם חיפשו את השחקנים הכי טובים, הכוכבים הכי גדולים, הם חושבים עליהם. וזה איכשהו לא התלבש להם לדמות הזאת, עד שפתאום איזה נציג אמריקאי אומר להם: תשמעו, ראיתם את הסרט הזה, סלאח שבתי? יש שם איזה בחור שזכה גם בגלובוס הזהב, והוא משחק תפקיד שמאוד מתאים לדמות של טוביה החולב, למרות שהוא שחקן לא מוכר. הם צפו בסרט ונדהמו: זה טוביה החולב במהדורה מזרחית". השאר כבר היסטוריה.

"את הסוד בשחקן רואים לפי ההצלחות, וההצלחות האלה הן דבר מאוד מאוד מסתורי", מאבחן העיתונאי מאיר עוזיאל. "הפלא הגדול הוא שכשראו אותו משחק את סלאח שבתי פה בארץ, ובגלל זה בהוליווד, הזמינו אותו לשחק את טוביה החולב. הוא השתלב שם מצוין, ונשאר ישראלי כל הזמן. אף פעם הוא לא ניסה להיות אמריקאי", הוא מעיד.

"אין ספק שהמשחק שלו גם בסלאח שבתי וגם בכנר על הגג עשה את זה. בזכותו אנחנו רואים את טוביה החולב מול העיניים. אי אפשר לדעת אם שלום עליכם התכוון לטוביה החולב כזה, אבל אני חושב שהוא היה מאשר את זה, וגם טוביה החולב בעצמו היה מאשר את זה", צוחק עוזיאל. "השחקן מחזיק סרט. בסרט מופת - על אחת כמה וכמה. בהוליווד יודעים את זה, ובגלל זה משלמים לשחקנים את הסכומים העצומים האלה. בקולנוע, יש משהו מעבר ללדעת לשחק, לדעת להגיש, לדעת ללמוד בעל פה - יש עוד משהו כזה, שזה שחקן שזורח, שהוא כובש אותך כשאתה מסתכל על המסך".

ספרים במשקל עם גנדי

לא סוד הוא שדעותיו של טופול היו רחוקות מהמקובל בתרבות הישראלית. "הוא היה לא בצד השמאלי. הוא תמך בישראל באופן מובהק ביותר", מדגיש עוזיאל. "ככל שדיברנו וככל שהכרנו וככל שזה פורסם, הוא לא היה שייך לצד האנטי־ציוני, אלא בדיוק בדיוק להפך - עם אהבה גדולה לסיפור הציוני. הוא חשב דברים רבים בצורה שהייתה מחממת את לב המתנחלים והיהודים המסורתיים והערכיים מבחינת הקשר שלהם לארץ".

אחד החברים הקרובים של טופול היה רחבעם זאבי הי"ד. גנדי ראה אותו מופיע בלהקת הנח"ל והתאהב בו. השניים נשארו חברים קרובים, גם אחרי שזאבי הודר מהשיח הציבורי בישראל בשל תמיכתו בטרנספר. "הייתה שם חברות מאוד קרובה", מתאר פלמח זאבי, בנו של גנדי. "הם בילו המון זמן יחד. הם סיירו יחד בארץ ונסעו לחו"ל ביחד. לאבא הייתה אהבה מטורפת לספרים, והוא היה נוסע עם הפנסיה הצבאית שלו וקונה ארגזים של ספרים שנמכרו במשקל, ואם הוא היה מצליח למצוא שם ספר או שניים בנושא ארץ ישראל, זה היה חלום חייו. חיים הצטרף אליו לנסיעות האלה. הוא ליווה אותנו בכל אירועי האזכרה של אבא. הוא היה קרוב מאוד לאמא אחרי שאבא נרצח, אז בכלל הקשר המשפחתי התהדק עוד יותר".

על אף שלא הגדיר את עצמו כשומר תורה ומצוות, הקפיד טופול ללמוד גמרא על בסיס שבועי במשך יותר מ־40 שנה. מפתיע לשמוע שהחברותא היה ר' יצחק בלוי, איש העדה החרדית מירושלים, שהיה מתייצב בביתו פעם בשבוע ללימוד משותף. "את הלימוד הזה התחלתי לפני ארבעים שנה עם אבא שלו בלונדון, בזמן שעבדתי שם, וזה ממשיך ברצף עם הבן עד היום", הוא סיפר בעבר. "אני משתדל לא לפסוח על השיעור הזה כי אני מאוד אוהב את הלימוד".

במשך שנים רבות צייר טופול להנאתו, ורק בשנים האחרונות כישרונו נודע ברבים. כך למשל באמתחתו סדרת בולים עם ציורי דיוקנאות של נשיאי מדינת ישראל פרי מכחולו, שהונפקה על ידי השירות הבולאי. לצד טיפוח כישרון הציור, בעשור האחרון השקיע טופול את מרב מרצו וזמנו בפרויקט חייו - כפר הנופש נהר הירדן, המיועד לילדים הסובלים ממחלות כרוניות וחשוכות מרפא. לפני שנים אחדות אובחן טופול עם מחלת האלצהיימר, שגורמת להידרדרות ביכולת השכלית, לאובדן זיכרון ולפגיעה ביכולת החשיבה והתקשורת. בשבוע שעבר חלה הידרדרות במצבו עד שהלך לעולמו ביום חמישי, אך יצירותיו הרבות שהפכו לנכסי צאן ברזל ימשיכו להיות חלק מפס הקול של התרבות הישראלית עוד שנים רבות.