אתמול היה היום הקשה ביותר בחיי הציבוריים.
בכיתי כשנפגשתי עם שובתי הרעב מחוץ לכנסת.
דאגתי כשקיבלתי עשרות הודעות ושיחות מודאגות מחברים, מתומכים, מאנשי הציונות הדתית המודאגים מהמצב.
דאגתי כשראיתי את התמונות מהרחובות.
אבל בכיתי גם מהקריאות של המפגינים, מאלו שמהם נוטפת שנאה ולא דאגה.
דאגתי מהקריאות של קבוצות לחץ בעם לסרבנות על חשבון ביטחון המדינה, שביתה על חשבון בריאות החולים, השבתה על חשבון חינוך הילדים.
מה עושה שליח ציבור בעת הזו? כיצד הוא מכריע?
נבחרתי בבחירות דמוקרטיות פעמיים. בפעם הראשונה בפריימריז בציונות הדתית, ובפעם השנייה בבחירות לכנסת.
הבחירה הדמוקרטית, הכרעת הרוב, היא הערך העליון שלי כשליח ציבור, למעט במקרים של ביטחון המדינה.
שמעתי הבוקר סקירה ביטחונית בועדת החוץ והביטחון. אינני רואה איום ביטחוני על המדינה בעת הזאת, ובוודאי שהכל תלוי בשאלת הסרבנות והיחס של המערכת אליה.
כמג"ד במילואים, איננו יכולים לקבל איומים על המערכת הצבאית מתוך המערכת הצבאית, בטחון המדינה הוא לא נתון למשחקי כוחות ולמאבקים פוליטיים.
אני קורא מכאן לראש המפלגה בצלאל סמוטריץ, ולראש הממשלה בנימין נתניהו.
אני אתמוך ואגבה השהיית חקיקה, ולו לזמן קצר.
עלינו לבחון דרכים להשלמת הרפורמה שלשמה נבחרנו בצורה שתמנע קרע בעם. תיקון מערכת המשפט ללא פירוק החברה האזרחית.
אך, כמי שנבחר בבחירות דמוקרטיות, אכבד את הכרעת ראש המפלגה, ואצביע במשמעת סיעתית.