ביליתי היום 10 שעות בירושלים, בירתנו הנצחית ועיר הולדתי.
חשבתי שעליתי כדי להפגין, אבל מהר מאוד הסתבר לי שיש בי משיכה עזה לקיים שיח מעמיק עם הצד השני.
אז כך עשיתי. ניצלתי כל קריאת גנאי או שאלה שהגיעה מאנשי ירושלים כדי להתחיל שיחה מעמיקה ככל הניתן, צמא לשמוע את נקודת המבט שלהם, ולהכיר אותה מקרוב.
מצאתי את עצמי מבלה שעות בשיחות עומק עם אנשים שמעולם לא פגשתי קודם לכן, ימנים, חלקם חרדים, חובשי כיפות שחורות, צעירים ומבוגרים. נכנסתי לטראנס, גמעתי בשקיקה כל נקודת הסתכלות על המצב, עניתי על כל שאלה שנשאלתי, ניסיתי להבין את המסלול להסכמה, זו המכונה "הסכמה רחבה", שבניהול יכול, יכולה עוד להוליד לנו חוקה בהסכמה.
לקינוח, עמדתי בהפגנת הימין במשך שעה והקשבתי לנאומים, ראיתי את הפאתוס ואת הריקודים ברחובות, והשוויתי למראות של איילון, 24 שעות קודם לכן. זאת הייתה בשבילי חוויה רוחנית ספונטנית ומטלטלת, לא פחות.
הצד השני מרגיש נפגע, מרגיש שהוא נרמס במשך שנים. הכאב שלהם מגיע ממקום אמיתי, זאת לא הצגה. אנחנו יכולים שלא להסכים איתו אבל זה אוטנטי. ולכן, אני ממליץ לכל מחנה ההתנגדות לרפורמה לנצל את הימים הקרובים לטובת התקרבות עם הצד השני, היכרות, ויצירת חיבורים. התהליך שאנחנו מכוונים אליו, של חוקה לישראל, יהיה חייב להיות תוצר של מהלך שכזה.
מעבר לזה, זה זמן טוב להתחיל לעשות חשבון נפש על המאבק שאנחנו מנהלים, עם הסתכלות לעתיד על המטרות הבאות ואיך נצליח להגיע אליהם. במקביל, נשמור כמובן מוכנות לסבב הפגנות נוסף, היה וניקרא אליו.
מצרף תמונה שלי עם חסיד גור, דעתן וחכם. למדתי ממנו שהחתן של האדמו"ר מגור, חתום על מגילת העצמאות, כלומר הוא חלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי המורכב שלנו.
ללא ספק עובר עלי משהו מוזר. לך תבין. אולי זה מאהבת ישראל.
בכל אופן, צריך לתת לאירוע השבוע לשקוע, ולפרוט לעצמנו את הדרך שתוביל לחוקה בהסכמה. אחרת, אנחנו עלולים להיקלע לקרע שכזה, שמחליש את כולנו, כל כמה שנים.