אנו רגילים לתפוס את עולמנו כעולם מתקדם, דמוקרטי, ליברלי, עתיר בזכויות אדם, בו אנו עושים מה שאנו רוצים. לפיכך, המונח עבדות נראה לנו רחוק מעולמנו.
אנו תופסים את עצמנו כבני חורין ואין שום אדון עריץ שמצווה אותנו מה לעשות (ואם יהיה - נעתור לבג"ץ☺). ממילא לא ברור מה אנו צריכים לקחת מפסח.
אך אם חיינו כל כך יפים ומשוחררים, והאיש הממוצע היום חי טוב יותר מהעשירים של העבר, לא ברור מדוע יש צמיחה בשיעורי הדיכאון ובצריכת כדורים למניעתו.
ובכן, במבט מעמיק יותר נראה כי רובנו ככולנו עבדים: עבד הוא אדם שאין לו שליטה על הזמן. מישהו אחר מנהל את הזמן שלו. עבד הוא אדם שמבין שמה שהוא עומד לעשות אינו הדבר הנכון והראוי ובכל זאת הוא אנוס לעשותו. נשמע מוכר? קוראים לזה "התמכרות". אתן רשימה תמציתית, השתבצו נא:
אנו מכורים ללייקים, לאחוזי צפיה, ועושים הכל כדי לזכות בפיסת אהבה מאחרים. אם העלינו תמונה או פוסט, ניכנס שוב ושוב לראות כיצד הגיבו, כמה צפו בנו, ומצב רוחנו כמו גם הערכתנו העצמית הולכת ונהיית תלויה באחרים. לעיתים נחשוף לציבור משהו אישי ואינטימי רק כדי לזכות בצפיות ובאהבה וירטואלית.
אנו מכורים לצריכת חדשות יומיומית. אנו מבינים בשכלנו שהיא מביאה לסטרס ולדכדוך הנפש מלבד כילוי הזמן. אך אנו לא מצליחים לפתוח בדיאטת חדשות. אפילו לא לצמצם צריכתה לדקות מעטות.
כמה פעמים תכננו לצאת לפעילות גופנית אך בסוף שקענו במסך הענק על הקיר, איבדנו את ההנעה הראשונית, והתמזגנו עם הספה.
אנו מבינים בשכלנו עד כמה לא בריא האוכל המתועש הממותק עד כלות, והחריף עד אש, ויודעים כי הם מגורמי התמותה הבולטים של הדור, אך אנו לא מצליחים לעמוד בפניהם.
אנו משועבדים לדחיינות. ולא נדחה למחר מה שנוכל לדחות למחרתיים☺.
הס מלהזכיר התמכרות לפורנוגרפיה, שמביאה לחידלון ותחושת ריקנות.
ומעל כל אלו, אנו מכורים למסך בכף היד שהוא אבי אבות ההתמכרויות. אנו מביטים בפלאפון מידי כמה שניות כדי לראות שלא החמצנו דבר, והוא מסיח דעתנו מכל הדברים הטובים האחרים.
צריך להודות בכנות שכל אלו מלמדים כי אנו עבדים. אלא שהאדון היום אינו עריץ מרושע, העומד מעלינו ומאיים להכותנו בשוט. האדון נמצא בכף ידינו עטוף בצבעים מתוקים ונעימים. הוא אטרקטיבי, ומבלי להפעיל כוח חיצוני הוא מושך אותנו אליו וגורם לנו לפעול נגד הרוח הפנימית של עצמנו, שהיתה מעדיפה שננהג בשליטה עצמית גבוהה יותר.
האדון היום הוא האלגוריתם, הקובע מה המידע הבא שנקרא, המסנן מאיתנו מידע חיובי ומפייס, והקובע כיצד נרגיש במהלך היום. אלגוריתם זה נוצר בידי אנשי תוכנה, פסיכולוגים ומומחי התמכרויות. הם המעבידים החדשים. והם מצווים אותנו מה לעשות והיכן תהיה תודעתנו מבלי שנוכל להתנגד.
העבדות הזו חמורה יותר כי היא משתלטת על הרוח. בעבר אדם היה עבד אך רוחו היתה חופשיה. כיום הרוח היא רוח של עבד.
ומה לפסח ולכל זה? פסח הוא ראש השנה לאמונה וחג החירות. אלו מושגים נושקים ונקודת הממשק היא מי מנהל את העולם. לא מי ברא אותו בעבר, האלוקים, שלכך גם פרעה הסכים, אלא מי משגיח ומוביל את העולם ביום יום – היה הווה ויהיה. אם נזכה להאמין בכך באמת נזכה לחירות אמיתית מפני הרצון ללייקים, והנזקקות להיות נאהב. הצפיות של אלוקים בנו תהיינה חשובות לנו מהצפיות האנונימיות והוירטואליות. על משקל הפתגם 'אם אדם מפחד מהאחד הוא לא מפחד מאף אחד', אם אדם מרגיש נאהב ומושגח על ידי בורא עולם הוא פחות נזקק להיות נאהב על ידי חבריו הוירטואליים.
המצווה הראשונה במצרים היא "החודש הזה לכם" – קביעת החודש. מדוע נבחרה מצווה זו להיות ראשונה? היא לא נראית החשובה ביותר? אלא שהיא נותנת לעם שליטה על הזמן. מעתה ואילך הם הקובעים מתי יהיו ראשי חודשים והחגים. זוהי אבן דרך משמעותית ביציאה של עם לחירות (הרב זקס). העם מכתיב לעצמו את הזמנים. לא מכשירים חיצוניים, ולא גורמים פנימיים, שקוראים להם יצרים.
אם סיימנו את ליל הסדר ויצאנו ממנו בדיוק כמו שנכנסנו לרבות כמה קלוריות☺, פספסנו את המסר. לא נוכל לשאוב ממנו השראה לכל השנה. אך מי שחיזק אצל עצמו את סיפור יציאת מצרים וחיזק את אמונתו ואת הכרתו באל אחד, ומרגיש שיש בתוכו משהו מאותה אלוקות ומאותה נשגבות, זה יעזור לו להתרומם מעל יצריו, לשחות נגד הזרם, לא לתת לגורמים חיצוניים לנהל אותו, להשתחרר מהתמכרויות לא רצויות, ולהצליח להשים גבולות ליצרו ולפלאפונו. הוא בן חורין אמיתי.
הכותב הוא פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו קמפוס ירושלים ומרצה במרכז אקדמי לב