פרופ' הרב יצחק כהן
פרופ' הרב יצחק כהןצילום: ערוץ 7

שוחחתי לאחרונה עם קבוצת אנשים ממתנגדי הרפורמה/המהפכה המשפטית. אמרתי להם שאנו חיים במדינה משגשגת. חלקם 'פתחו עלי עיניים גדולות' כאומרים: 'איפה אתה חי?'.

השבתי: חברים, המדינה שלנו חזקה ופורחת במדדים בינלאומיים אובייקטיביים: שיעור הפריון בישראל הוא הגבוה ביותר ב-OECD ועומד על 3 לידות לאישה לעומת 1.6 בממוצע (מה שמלמד שהאוכלוסיה המערבית מחסלת את עצמה); ישראל במקום ה 17 בעולם מבין 193 מדינות בתוצר מקומי גולמי לנפש; תוחלת החיים של גברים בישראל (80) היא שלישית בעולם ושל נשים (84) עשירית בעולם; מחירי הדיור, עם כל הקושי שבדבר, מלמדים על ביקוש הולך וגובר (במדינות השכנות דירה עולה הרבה פחות. מוזמנים לרכוש☺) ועוד ועוד.

מהמשבר הנוכחי נצא בע"ה. ולתחושות הדכדוך האישיות של כולנו בתקופה האחרונה יש רק פתרון אחד – התנזרות מצריכת חדשות יומיומיות. נסו שבוע אחד לא לצרוך חדשות כלל וראו כיצד הדבר משפיע על מצב רוחנו. בין אם אתה איש ימין ובין אם אתה איש שמאל.

התקשורת מבצעת כאן 'הפיכה משטרית' באמצעות זריעת פחד לפיה אנו על מפתנה של מלחמת אחים ועל סיפה של הפיכה צבאית. הפחד הזה גורם לנו להישאר צמודים לחדשות, ולהיות שם כל היום. התקשורת מצידה מובילה תרחישי אימה: מה יהיה אם טנקים יעלו על הכנסת? מה יהיה אם טייסים לא ירצו להתייצב ביום פקודה? לאולפן מגיעים פרשנים ומומחים מטעם עצמם המעלים תרחישי קיצון. אלו לא היו ולא יהיו כי 'לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ...ְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה." אך את הציבור הם מדכדכים ומפילים את רוחו.

לא מעט אנשים מתהלכים בתחושה שעומדת לפרוץ כאן מלחמת אחים. התקשורת ופרשניה מנצחים על המלאכה. כאילו שיש לנו לאן ללכת. כאילו שאיננו זוכרים את חורבן הבית השני ואת אלפיים שנות הגלות שנגזרו עלינו מאז ללא ריבונות וללא שלטון. כאילו שאיננו זוכרים את מוראות השואה. כאילו שאיננו זוכרים את גזירות הספר הלבן. כאילו שבני משפחותיהם של הטייסים לא גרים כאן והם יכולים להרשות לעצמם לסרב פקודה. כאילו שלאנשי יחידות המודיעין יש לאן לברוח אחרי שהם מאזינים למשטרים בכל העולם☺. כאילו שאבותינו הקימו כאן מדינה רק כי היה להם נוח.

מנהלי הידע והתוכן אינם נמדדים במדד האושר שהם מעניקים לאוכלוסיה אלא בעיקר במדד הרייטינג. אחוזי צפיה. אך האם הצפיה עושה לצופים טוב או רע? האם היא מרוממת את רוחם? האם הצופים הם ילדים שצריך לתווך להם את החדשות? האם הצופים הם אוכלוסיה מבוגרת שמצב רוחה הולך ומתדרדר מפרשן לפרשן? ניחא אנשים צעירים ש'בלית ברירה' צריכים גם לעבוד בין צריכת חדשות אחת לשניה☺, אך מה עם השאר? כל זה לא חשוב. ואם תרחישי אימה יצמידו את האוכלוסיה לחדשות, כי ברגיל אדם נמשך לחדשות רעות יותר מלחדשות הטובות, אז נמכור חדשות רעות. ואם הוא יתמכר לכך - זו בדיוק המטרה.

אז אנו יכולים לומר למנהלי התוכן: עד כאן. אנו מפסיקים לצרוך חדשות. אנו יוצאים להפסקה ארוכה. זה משפר פלאים את איכות החיים במיידי. בטווח הארוך זה גם ישפיע על התוכן של מנהלי התוכן כי הם תלויים בנו ולא אנו בהם. אם מישהו מאוד רוצה לעזור לשנות לטובה, יש הרבה דרכים לדעת היכן צריכים אותו. אפשר להתעדכן אחת לכמה ימים, אך אין שום דבר פרודוקטיבי ואפקטיבי בצפיה בחדשות. להיפך. הבעיה היא גם שהמילים יוצרות מציאות. היא אמנם מדומה, אך כרגע היא המציאות התודעתית.

שלחנו את שליחנו לכנסת. אנשים רציניים משני הצדדים. ניתן להם לעשות את העבודה. אחת לכמה ימים נתעדכן מה קורה ודי בכך. ואם לא יעשו את מלאכתם נאמנה נחליפם בבא היום. אך מה לנו לעסוק בכך מבוקר עד ערב ולהפיל את רוחנו, ולהרע לעצמנו, ביוזמתנו.

יש רק מישהו אחד שחוכך ידיים בהנאה ממה שהוא רואה בתקשורת. קוראים לו נסראללה, שם קוד לאויבי ישראל, והוא מאחל בהצלחה לשני הצדדים (ומי יודע אם אין האקרים מטעמם ששותלים כאן ידיעות מפוברקות ומבהילות).

במקום לצרוך חדשות אפשר לצפות בשיעורי אמונה הנוטעים שאר רוח. לאחרונה למשל שמעתי שיעורים של הרב ראובן ששון והם מעצימים ומעלים את הנפש. באחד השיעורים אמר יש מי שמביט בירושלים ורואה פעמי גאולה ויש מי שמביט בירושלים ורואה פקקי תנועה ועומסים. בחרו היכן להיות.

הכותב הוא המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים קרית אונו קמפוס ירושלים, ומרצה במרכז אקדמי לב.