איסור במקום הידברות - מייצר ריחוק

ביסוד השאלה לגבי איסור הכנסת חמץ לבתי החולים בארץ עומדת הסוגייה הבסיסית של יחסי דת ומדינה.

אני מתנגד באופן נחרץ למדינת הלכה ומאמין שעצם העיסוק בשאלה הלכתית זו, ככלי פוליטי גרידא, בהקשרי חקיקה אזרחית מהווה חילול ה׳. אף על פי כן, הדברים הבאים מובאים כמענה לחשש במישור ההלכתי.

האיסור על הכנסת חמץ לבתי חולים, על פי ההצעה המקורית לחוק עצמו, נסמך לכאורה על שתי טענות הלכתיות. הראשונה, היא איסור "בל יראה ובל ימצא." השולחן ערוך (א"ח תמ סעיף ב), קובע כי "אִם אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֲרוֹ…וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו מְחִצָּה גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח וְיֹאכְלֶנּוּ". כלומר אין איסור לבער את החמץ שאיננו שלי. ועשיית המחיצה מטרתה לדאוג שלא אוכל בלבד. ומדגיש השולחן ערוך שם ואומר: "עַכּוּ"ם שֶׁנִּכְנַס… אֵינוֹ זָקוּק לְהוֹצִיאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה חָמֵץ שֶׁל עַכּוּ"ם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם." כלומר, איסור "בל יראה" אינו חל על מי שהחמץ אינו שייך לו או לה. כל עוד שאין חשש לאכילה אין סיבה לאסור ראיית חמץ של כל בן אדם אחר.

בנוסף, בבית חולים אין חשש לבלבול ולאכילת מזון של אחרים, שיצדיק בניית מחיצה. כך בלשון המשנה ברורה (שם ס"ק טז): "ולשמא יבא לאוכלו ליכא למיחש…דהא החמץ הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו." בנוסף, הנהלות בתי החולים אינן לוקחת אחריות על חפציהם האישיים של המבקרים ולפיכך אין חשש בעלות או שמירה. משכך, אין כל סיבה לחשוש לחמץ בבתי חולים מכח "בל יראה ובל ימצא."

הטענה ההלכתית השניה בבסיס האיסור היא "חמץ אסור במשהו." האיסור על אכילת חמץ בפסח חמור במיוחד, כאשר חמץ בפסח אינו "בטל בשישים". עם זאת, לפי המשנה ברורה (א"ח תמ ס"ק יח), אין איסור לאכול על שולחן שהיה עליו חמץ: "מותר לו להניח לעכו"ם לאכול על שלחנו רק שיזהר הישראל לנקות השלחן ולהדיחו יפה אחר אכילת העכו"ם שלא ישארו שם פרורין מחמצו."

לגבי כשרות הכלים, אין בליעה של טעם איסור בתוך הכלי אלא אם כן מבשלים או כובשים את החמץ בתוך הכלי ל-24 שעות, מה שאיננו מתקבל על הדעת בבית חולים. כלומר, אין חשש לאיסור "חמץ במשהו" בבתי חולים מצד המרחב המשותף עם אוכלי חמץ כלל. ואפילו לשיטת המחמירים שחושבים שהחשש הרחוק הזה הוא אפשרי, אין איסור להשתמש בכלים של בית החולים אחרי פסח. כפי שפוסק השלחן ערוך (י"ד קב סעיף ג):כְּלִי שֶׁנֶּאֱסַר בִּבְלִיעַת אִסוּר, שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְאֵינוֹ נִכָּר, בָּטֵל בְּרֹב. מי שרוצה להחמיר בכלים מחשש רחוק לבליעת טעם, יכול.ה לאכול בבתי החולים בכלים חד פעמיים במשך החג.

לבסוף, בסוגיה רגישה כזו, מהדהדים דברי הגאון החזו"א (סי' יב סק"ט): "והא דהקילו חכמים בספק אף על גב דספק מכשול בודאי אסור ליתן לפני עור, והיה ראוי להחמיר בספיקות, משום שאם באנו להחמיר בספיקות, נמי נעשה מכשול, שנמנע החסד ודרכי החיים והשלום מעצמינו ומהם [אלה שאינם שומרי הלכה]. חייבים אנחנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכל שכן שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם. ועוברים על לאו דלא תשנא, ועוד כמה לאוין, שאין איסורם קל מאיסור שאנו באים להציל אותם ממנו וכו'."

אין כל קשר בין ההלכה וחוק החמץ בבתי החולים. התוצאה של החוק כפי שאנו כבר רואים עלולה לעורר טינה וכעס בין דתיים וחילונים ויהודים לשאינם יהודים.

הכותב: הרב ד"ר ג'ייסון רוגוף, מכון הדר וגופים נוספים