בעוד עם ישראל מתבוסס בכאב עמוק על אובדנם של מאיה ורינה די הי"ד ומתפלל להחלמת אימם לאה, עולה ושואגת הקריאה 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ':
המוני בני ישראל ממשיכים למרות הכול או יותר נכון ומדויק בגלל הכול, לטייל ולנסוע בדרכיה המדממים של הארץ, תרים אחר מקומות בילוי ומחפשים משמעות לחיים גם בחול המועד.
בהמשך לכך קיבלתי בחול המועד אחד שיעור לחיים שהולך ומלווה אותי הלאה כי זאת עלינו לדעת:
יש שיעורים שעולים לנו הרבה כסף. לכו תשאלו הורה שצריך להדביק לבן שלו מורים פרטיים במתמטיקה ואנגלית כמה עולה לו התענוג הזה.
אבל לפעמים יש שיעורים שאנחנו מקבלים בחינם והם שווים לנו מיליון דולר. לפעמים אפילו יותר והקב"ה הוא זה שמעביר לנו אותם:
הלכתי לרובע היהודי ואיך שירדתי במדרגות לכיוון הכותל ראיתי פתאום מכונית מרשימה בהחלט שגלשה לה לעבר רחבת הכותל המערבי.
אני אדם מבוגר, יש לי עולם ערכים מבוסס ויציב ובכל זאת הרגשתי איזה קול שלוחש לי:
"תראה איזה אוטו! לא היית רוצה לנהוג באחד כזה?".
ירדתי עוד מדרגה ועוד אחת והסתכלתי מקרוב לעבר המכונית. עכשיו היא נראתה לי מדהימה אפילו יותר. ידעתי שאני נתפס ברגע של חולשה אבל הרגשתי שאני חייב לעצור רגע. להסתכל על הנהג. לראות מי זה הבר מזל הזה שנוסע בכלי היקר הזה.
המכונית נעצרה. הדלתות של החלו לאט לאט להתרומם כלפי מעלה. נכנסתי לדריכות מתבונן בפתח היציאה של האוטו לראות מי יצא ממנו.
לפתע ראיתי קב (מלשון קביים) שנשלפת מהמכונית לעבר רחבת הכניסה לכותל. אחריה עוד קב. ואז הגיע הנהג שנתמך בקביים ודידה לעבר הכותל. בום בלב! נו מה אתה אומר עכשיו? אתה עדיין רוצה להתחלף?
ישנה אמירה יהודית מוכרת שאומרת שאם כל האנשים היו שמים את המזוודות שלהם בכיכר העיר וכל אדם היה רואה את הנסיונות וההתמודדויות של השני, אז בסופו של דבר כל אחד היה לוקח את המזוודה שלו עם הניסיון והאתגר וכוחות הנפש שהקב"ה נתן לו.
פסח נקרא גם חג האביב והצמיחה - אולי בכדי ללמד אותנו להסתכל תמיד על השושנים של החיים שלנו, להסניף את הריח שלהם ולא להתעסק רק עם הקוצים והמורכבויות.
ולפעמים למרות שאנחנו בטוחים שחסרים לנו מיליון דולר בשביל שנהיה מאושרים, זה דווקא המבט הזה למעלה ולכיוון הנכון, שלא עולה ולו שקל אחד ויכול לגרום לנו להבין שבסופו של דבר, החיים שלנו דבש וככה גם כדאי שנתייחס אליהם.