אורה אנטר, שאיבדה את שני בניה, דביר ונוי, בפיגוע הרצחני במומבסה שבקניה לפני כעשרים שנה, התארחה באולפן ערוץ 7 וסיפרה על הרגעים שאותם הגדירה הקשים בחייה.
משפחתה של אורה יצאה אז לטיול משפחתי כשאל קעידה יצא לביצוע פיגוע משולב במגמה ליירט את המטוס החוזר ממומבסה לישראל ולפגוע במלון בו שהו הישראלים, פרדייז הוטל. את המטוס לא עלה בידיהם ליירט אבל עם רכב ממולכד עלה בידיהם לפגוע במלון.
דקות לאחר שהגיעו למלון, כשבעלה עדיין בחדר, סמוך לשעה שבע וחצי התפוצץ הרכב סמוך ללובי. שני בניה של אורה נהרגו, היא ובתה נפצעה ובעלה שלא נפצע בגופו נפגע נפשית באופן קשה.
"אני לא זוכרת הרבה, אבל ממה שמספרים והצבא דיווח לנו, למרות שהיינו רחוקים חיל האוויר הישראלי התייצב שם בשדה התעופה וניהל את האירוע, חיל רפואה הביא מאהלים ואת הציוד שנצרך. בית חולים אחד במומבסה הסכים לקבל אותנו ולאחר מכן הועברנו לבלינסון".
כמי ששכלה את שני בניה בפיגוע אחד, מספרת אורה על תחושותיה בשבועות האחרונים כאשר שוב ושוב אסונות ובהם פיגועים מביאים למותם של אחים. "אני משתדלת להתרחק מהכאב והצער. אומרים שבשנה הראשונה יהיה קשה ואחר כך קל יותר, אבל זה הכול סיפורים. הורים סוחבים את זה איתם לאורך כל החיים. זה לא מקל. בכל שנה נוסף עוד עול. אין לי מה לומר להורים שהולכים עם קושי רב. לאבד ילדים זה הדבר הכי קשה שניתן להעלות על הדעת. אין דבר קשה יותר. אתה קם עם זה בבוקר וסוחב את זה איך. עשרים שנה וזה כאילו קרה אתמול. אנשים נזכרים באזכרות וביום הזיכרון. אצלנו זה בכל יום".
את ההחלטה שקיבלה ממשלת ישראל לכרוך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל עם זכר הנרצחים בפעולות האיבה רואה אורה אנטר כחיבוק של העם. "הרגשנו שהמדינה שלנו והיא שמחבקת אותנו, אוספת ומבינה אותנו כמשפחה. אנחנו שייכים למשפחת עם ישראל ועד היום לא שכחו אותנו. בכל חנוכה אנחנו מקבלים טלפונים מאזרחים במדינה שמתקשרים ואומרים שהם רק רוצים לדעת שאנחנו בסדר ואם אנחנו צריכים עזרה. לא מדובר רק בעמותות אלא אזרחים פשוטים מתקשרים ואומרים שהם שמעו עלינו והם איתנו ועם הצער שלנו".
בנוסף היא מציינת את הליווי ההדוק של הביטוח הלאומי שנמצא עם המשפחה. "מהרגע הראשון וכל עוד אנחנו בחיים. הביטוח הלאומי לא עוזב אותנו לרגע. אין רגע שאנחנו לא נתמכים ונעזרים בכל דבר, החל משיחה עם חברה שמקשיבה לכאב שלנו. בכל שנה הם מתקשרים בכל החגים, אני מקבלת טלפון מהעובדת סוציאלית האישית, ממנהלת מחלקת השיקום, הם מתקשרים בכל חג ושואלים לשלומנו ואיך אנחנו מסתדרים בחג. הם כמו משפחה שמרגישה את הכאב שלנו, כאב שגובר בחגים".
על ההתמודדות עם המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, היא אומרת כי ברמה האישית ההתמודדות קשה לה והיא מעדיפה להיות עם עצמה הרחק מההמולה ובכך, היא אומרת, היא מסייעת לאחרים לעבור את היום הזה, מה שיקשה עליהם הרבה יותר אם היא עצמה נמצאת בסביבה. "אני טיפוס שמה שאני מרגישה בפנים רואים עליי בחוץ וזה משרה אווירה לא נעימה על הסביבה, אז אני מעדיפה להישאר בבית עם המשפחה הקרובה שלי ולתת לאחרים לשמוח. המעבר חד וקשה. עם ישראל תמיד נמצא במעברים האלה".
עם זאת רבים רואים באופן בו אורה מתמודדת עם השכול מקור השראה והעצמה, ועל התפיסה אותה היא מבקשת להעביר הלאה היא אומרת כי "אם אתה נופל, דלת אחת נסגרת ושתיים אחרות נפתחות. כשאתה נופל אתה צריך לבחור את הדרך שבה תקום, מה לעשות עם הפצעים שקיבלת בזמן הנפילה, איך תתגבר עליהם, אך אתה רואה את הדרך שתרצה לעבור בצורה החיובית ביותר שאפשר".