צור, אחיו של סגן הדר גולדין שנמצא בשבי החמאס אומר כי המשפחה מרגישה כי לא נעשה מספיק מאמצים להחזיר את אחיו הביתה.
על התחושות הוא מספר ברדיו 'גלי ישראל': "אנחנו מרגישים שעם השנים שוכחים את הדר. האמון בחברה הישראלית היה הדבר הכי חשוב לו, זה מה שעומד מולנו כל השנים במאבק שלפעמים הוא קשה מנשוא".
לסיום הוא אומר כי "משפחות בישראל צריכות לדעת שהבנים חוזרים הביתה". במקרה של אחיו הדר הוא משתף, "אנחנו מרגישים שלא נעשה מספיק".
צליל ישראל תורג'מן, חברו של סגן הדר גולדין ז"ל, חזר בשיחה עם ערוץ 7 אל הקרב ההוא ברפיח בו נחטף הדר ואל הקריאה שמשמיע תורג'מן מאז ועד היום לכל אחד מאיתנו לפעול להשבת הדר ואורון והבאתם לקבר ישראל.
"זה היה לפני שמונה וחצי שנים, ה' באב תשע"ד, יום שישי בבוקר. המג"ד עולה בקשר סביב השעה עשרה לשמונה ומכריז שבשמונה תיכנס הפסקת אש לתוקף. אנחנו נותנים מכת אש ומבינים שזה כנראה האקט האחרון של הלחימה ומשם אנחנו יוצאים החוצה. בשמונה נכנסת הפסקת האש לתוקף ואנחנו פורקים לבית של המג"ד ובמקביל להפסקת האש נמשכת הפעילות לאיתור המנהרות במרחב מחנה אימונים של חמאס ברפיח", מספר תורג'מן.
במסגרת פעילות זו לאיתור המנהרות יוצא כוח של הפלס"ר בפיקוד בניה שראל ז"ל כשאיתו הקשר ליאל גדעוני ז"ל לאיתור המנהרה. "הם מגיעים לנקודה שבה ליאל מזהה תצפיתן, מראה את זה לבניה שמבקש אישור לקטוף אותו, לקחת אותו בשבי, ומתחיל לבצע איגוף בדרך לאותו מגדל. כוח של שישה לוחמים מתפצל כשהדר בניה וליאל הולכים משמאל והשאר מימין במטרה לאגף את המגדל. בנקודה מסוימת נפתחת אש לעבר בניה הדר וליאל שנופלים במקום. כאן מושכים את הדר פנימה".
תורג'מן מוסיף ומספר: "בזמן הזה היינו עדיין בבית של המג"ד סביב השעה רבע לתשע. השומר בכניסה מספר על אופנוען שעובר כאן. אנחנו יודעים שתנועה על אופנוע בעזה יכולה להיות רק של איש חמאס ולכן כנראה מדובר בחלק מחוליה. המג"ד אומר להגביר עירנות כי כנראה יש כאן חוליה".
בעודם בבית המג"ד נשמע פיצוץ אדיר שברור עד כמה הוא חריג לאחר שהפסקת האש כבר החלה. "אנחנו מבינים שכנראה קורה משהו, נכנסים לכלים ומנסים לקבל תמונת מצב. המג"ד עולה בקשר מול כל המסגרות ומנסה להבין אם יש מישהו ששכח שיש הפסקת אש או שקרה משהו, ואז הוא מגיע לתדר של הפלס"ר, שומעים מהומה בקשר ומבינים שיש אירוע".
"אנחנו נכנסים לנגמ"שי הפינוי, פורסים ציוד ומתחילים תנועה אל היעד שנמצא במרחק של 500 מטר משם. דהרנו לשם, הכבש של הנגמ"ש נפתח, שתי אלונקות באוויר עם בניה וליאל מגיעות אלינו. בשלב הזה עוד לא הבנו שמדובר בהדר. תוך כדי הנסיעה לשטח ישראל והניסיון לטפל בבניה וליאל חוצה טיל נ"ט את שני הנגמ"שים שלא היו ממוגנים, כפי שאנחנו יודעים מאסון הנגמ"ש של גולני שבעקבותיו גופתו של אורון שאול עדיין בידי חמאס. הטיל עובר בין שני הנגמ"שים. אם היינו נוסעים יותר מהר אולי לא הייתי מדבר כעת. תוך כדי כך אנחנו שומעים שהוכרז נוהל חניבעל, אנחנו מגיעים לשטח ישראל ומבינים שהאירוע מתמשך. עדיין לא מבינים שמדובר בהדר. מבחינתנו כל המבצע היה בחוליה האחורית אבל הוא עבר לחוליה הקדמית כי הוא רצה להיות ראשון ולהגיע לכל מקום ולהיות הכי טוב שיש".
"כשחזרנו לרצועה אל תוך הבית שבו היינו לאסוף חברים, חבר אומר לי שהחטוף הוא גולדין. אמרתי שאין מצב כי ברור שאת גולדין לא חוטפים, הוא לא פראייר, זו בטח טעות, אבל החבר אומר שהוא היה באכזרית של הקמ"ן ובוודאות זה הוא. ברגע שראיתי את בניה וליאל מהפציעות שלהם היה לי ברור שאם היה איתם עוד מישהו הוא לא שרד את הפיצוץ האדיר שהיה. אמרתי את זה כבר בשטח. התחושה הייתה שעוד רגע מגיעים אליו, כמעט הצלחנו להגיע, אבל חדלו אותנו", מספר תורג'מן.
על תחושת הפספוס הוא מוסיף ומציין כי "נוהל חניבעל משנה את כל התמונה בהיבט האסטרטגי. הפקודה אומרת שצריך לעצור את החוליה בכל מחיר. לכן אחרי שהפסקת האש כבר הופרה מזמן, אבל הניסיונות לאתר ולעכב את החוליה עדיין נשלחו גם תחת אש, ומנגד גם הם המשיכו כי כבר מזמן הפסקת האש הופרה. עלינו צפונה לציר טנצ'ר שהוא היה התוואי שמתחתיו עברה המנהרה, ובשלב כלשהו כשמבינים שהדר כבר לא בין החיים חודלים ומתחילים לצאת החוצה".
מכאן עובר תורג'מן לתובנה העמוקה בה הוא חי מאז ועד היום: "לצערנו הדר עדיין שם כבר יותר משמונה וחצי שנים ומבחינתנו המלחמה לא תסתיים עד שהם יחזרו. יש חוזה בלתי כתוב בין ההנהגה של המדינה להורי החיילים שנשלחים לקרב שהצבא מחזיר את החייל חי או מת. החייל נכון ליפול בקרב אבל הוא חוזר לארץ שעבורה הוא לחם, והם עדיין לא חזרו. האחריות היא על כל אחד ואחד מאתנו לעשות את המוטל עלינו מכוח הערבות ההדדית ובשם ערך הרעות. הם יצאו להגן עלינו ואנחנו חייבים להחזיר אותם הביתה".
לאורך השנים הטיח תורג'מן לא פעם את ממדי האחריות לעבר ההנהגה הצבאית והמדינית, אך הוא שב ומדגיש כי האחריות אינה מתחילה ומסתיימת שם, אלא נוגעת לכל אזרח, "קודם כל להחדיר אלינו לתודעה שהסיפור לא נגמר, ומדובר בנושא ברמה הלאומית ולא סיפור של משפחות גולדין ושאול. זה סיפור לאומי מדרגה ראשונה שיכול להיות מחר כל אחד אחר, ואנחנו צריכים להיות שם למענם, אנחנו צריכים לדרוש כל הזמן מהמנהיגים שלנו לעשות הכול כדי להביא אותם חזרה לקבר ישראל, כי מה שקורה היום הוא לא רק שלא עושים הכול, אלא לא עושים בכלל".
"היום חמאס מכתיב לנו את המשוואה וברצותו הוא יורה וברצותו נוצר. אנחנו מדינה שבויה. אנחנו היינו אמורים להתנות כל מה שנכנס לרצועה בהשבת הבנים. מאז צוק איתן 700 מחבלים שוחררו, ומתוכם 150 חזרו לרצועה והם פעילים בתוך החמאס. יש בישראל חוק לפיו אם יש חשש שמחבל יחזור לפעילות טרור, בסמכות שר הביטחון למנוע את השחרור. מדינת ישראל מעולם לא הפעילה את החוק הזה".
"מדינת ישראל לא דורשת כלום תמורת הכנסת הציוד לרצועה. כבר שמונה וחצי שנים שאנחנו מפספסים כל הזדמנות קיימת להביא או הדר ואורון לקבר ישראל. בתקופת הקורונה הכנסנו מנשמים וחיסונים, כיום יש היתרי עבודה ומשאיות שנכנסות ויש הקלות בתקופת הרמאדן. שום דבר לא הותנה בדבר ההומניטארי ביותר של הבאת חיילים לקבורה. אנחנו מדינה הומניטארית, אבל צריך להבהיר שהראשונים שיעברו בשערים הם הדר ואורון ואחר כך האזרחים".
ואולי, אנחנו שואלים, העובדה שממשלות התחלפו בישראל ועדיין המדיניות היא אותה מדיניות, מלמדת שאולי מעורבים כאן אילוצים לא ידועים. "האנשים הם אותם אנשים", משיב תורג'מן, "ראש הממשלה של אז הוא ראש הממשלה של היום וגם נפתלי בנט שהיה אז חבר קבינט ודיבר על המנהרות, יודע לא פחות ויש לו אחריות. שר הביטחון הקודם הוא שהיה רמטכ"ל צוק איתן, הרמטכ"ל אביב כוכבי היה ראש אמ"ן. לכולם יש אחריות מלאה לעשות את מה שהם צריכים לעשות והם לא עושים".
"אין כאן משהו שלא מתאפשר. יש כאן פחד ומקובעות בקונספציה שההנהגה שלנו שבויה בה. יש פחד לעשות את הדבר הנכון שמא חמאס יתחיל לירות אם נעשה משהו. יש כאן הרתעה שנשחקת וכך גם האמון של החיילים היוצאים לקרב. לא מדובר בנושא פוליטי. אלו לוחמים שיצאו לקרב כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה בשם ערך הרעות ואהבת הארץ ועדיין לא חזרו לקבר ישראל. בימים של מחלוקות וקיטוב לוחמי צה"ל הם הדבר שמאחד את כולנו".