'הרפורמה' נועדה להשיב את המשילות שאבדה בגלל ערבוביה ערכית שנוצרה בדמוקרטיה הישראלית בין ערכי ליברליזם 'החרות' העברי שערכיו קבועים 'במגילת העצמאות', לבין ערכי ליברליזם 'החופש' ש'באמנה החברתית' האירופית. הצהרת 'המחאה' על מחויבותה להגן על 'מגילת העצמאות', היא קריאת הסכמה ל'העמדה' מחדש של שלוש רשויות המדינה, גופיה ואזרחיה, על אותו 'עמוד ערכי' ולכן אפשרות להשבת המשילות ולייתור הצורך ב'רפורמה'.
זהותה של הדמוקרטיה הישראלית
מקימי המדינה הקימוה כ'דמוקרטיה יהודית' שערכיה נגזרו מערכי המהפכה הליברלית העברית. הנחה היסוד ב'מהפכת אברהם' היא ש'האדם נברא בצלם העולם' ובוראו: כמו שאר גורמי הטבע, גם הוא כפוף לחוקיו האובייקטיבים - לא רק בהתנהלות הפיסית, שבגללה גשרים אינם קורסים, אלא גם בהתנהלות החברתית.
המהפכה העברית הוציאה את האדם מעבדות ל'חרות' - יכולת שלאדם משועבד אין אותה: לשאת באחריות אישית למילוי אוטונומי של חובות לריסון התנהגותו לאור מוסר של 'ברית חובות' חברתיות; ערכי מוסר 'ברית החובות' נגזרו מחוקי הטבע שיוצרים את ההרמוניה בין מרכיביו, במטרה ליצור הרמוניה דומה לזו שבטבע, גם בין בני האדם.
הערך המכונן 'אהבת הזולת' לדוגמה, גזור מהסימביוזה שבטבע: בלי שהצמח ימלא חובה מתוכנתת להצמיח פרחים והדבורה תמלא את חובתה לאבקם, לא תיווצר לשניהם הזכות להתקיים.
המהפכה הליברלית האירופית המודרנית לעומת זאת, היא אנתרופוצנטרית – רואה באדם את מרכז ותכלית העולם. בהשפעת המהפכה הפילוסופית 'הקיומית' של קאנט, רעיונו המכונן של הליברליזם המודרני הוא כהגדרת בובר, 'העולם נברא בצלם האדם'.
האדם ששוחרר מהעריצות הפיאודלית הוצא אפוא, לא ל'חרות' כבמהפכה העברית, אלא ל'חופש' ('שלילי' כהגדרת ישעיהו ברלין): ליהנות, כנגזר 'מהאמנה החברתית' הצרפתית מהשבה שוויונית של זכויות 'הפרא האצילי' של רוסו, אך בלי התחשבות בשני גורמים אובייקטיביים: אי השוויון המולד בין בני האדם והעובדה שהאדם נברא ללא רסנים מולדים להגבלת התנהגותו. אחרי ההינתקות מהמוסר הנוצרי, ב'חופש' לא נוצר ל'זכויות האדם' גיבוי סדור ב'חובות אדם', כביחסי הפרח והדבורה בטבע.
התפיסה הסובייקטיבית ש'העולם נברא בצלם האדם' התגלגלה כידוע להכרזה על 'מות האלוהים' והמוסר וסללה את הדרך לחיסולם של מייצגי התפיסה של העולם ה'ישן'; לשלילת 'זכויות האדם' של היהודים, קדמה כזכור הינתקותם של המחסלים ממחויבותם המוסרית למילוי 'חובות האדם'.
ישראל היא 'דמוקרטית', משום שהשלטון מאורגן ומתנהל בה לאור עקרונות וכללי הדמוקרטיה; היא 'יהודית', משום שההחלטות והעשייה הדמוקרטית נשפטים ערכית לאור 'ערכי המדינה' (שנגזרו מ'מוסר הנביאים') ש'במגילת העצמאות'; בהמשך הם עוגנו בשני 'חוקי יסוד' שהקנו ל'מגילת העצמאות' מעמד של 'חוקה'.
זהותה הליברלית עברית של ישראל עוצבה בעיקר במערכות החינוך, המשפט והביטחון: מאחר ו'צלם אנוש' – איננו מתנה מלידה, אלא תכלית שהאדם חייב להשיג בעמל, ניתן בחינוך, משקל גבוה להטמעת 'ערכי המדינה' והמורשת התרבותית ממנה הערכים נגזרו; 'תפוחי זהב' תרבותיים שנשלפו מ'משכיות הכסף' של הדת, הוטמעו בזרם החילוני והיוו מכנה משותף שחיברו לדתי ו'לתפוצה'.
המשפט בישראל הוא מסוג 'משפט הטבע' שבו החוק נגזר מהמוסר; מוסר 'ברית החובות' המדינתי, יצר את הדיאלוג ו'האיזון הדמוקרטי' בין 'שלוש רשויות' המדינה המופרדות: לאור ערכיו 'הרשות המחוקקת' חקקה חוקים, 'הרשות המבצעת' קבלה החלטות ביצועיות ולאורם, 'הרשות השופטת' פרשה את החוקים ופסקה וגזרה את הדין ובכלל זה את העשייה ברשויות 'המחוקקת' ו'המבצעת'.
'עמידה' של רשויות המדינה ואזרחיה על 'עמוד ערכי' זהה, חוללה אחדות וחוסן לאומי גבוהים.
המהפכה האנטי דמוקרטית ששינתה את זהותה של ישראל
בעשורים האחרונים זהותה של ישראל הוחלפה, בתהליך שחלף מתחת למסכי הרדאר הדמוקרטי, מדמוקרטיה 'ליברלית עברית' של 'ברית חובות', לדמוקרטיה 'ליברלית אירופית' של 'אמנת זכויות'.
במערכת החינוך, כמו מברז בתחתיתה של חבית, רוקנו לימודי הפן התרבותי של היהדות, שבלי הכרתם 'ערכי המדינה' ש'במגילת העצמאות' ו'בחוקי היסוד' הם כאבן שאין לה הופכין; מנגד, מלמעלה הוזרמו בשצף קצף תכני הליברליזם של 'חופש וזכויות', מהם חשובים שלא יסולאו בפז, אך הם לא הושלמו, אוזנו ועומתו עם 'ערכי המדינה' ומורשתה התרבותית ועם הטמעת ערך תרומתה החשובה ביותר של היהדות לעולם: תרבות ליברלית של 'חרות' ואחריות אישית למילוי חובות'.
במערכת המשפט נוצר סינקרטיזם ערכי אנטי דמוקרטי: מיעוט 'שמרני' שמפרש את 'ערכי המדינה' ברוח 'ברית החובות' שמבוססת על ההנחה ש'האדם נברא בצלם העולם'; מנגד, 'ליברלים', שמפרשים את ערכי 'כבוד האדם וחרותו' (וחובותיו) ברוח 'החופש' של 'האמנה החברתית' ש'זכויות האדם' בה אינם מסונכרנים עם 'חובות האדם' והיא נגזרה מההנחה ש'העולם נברא בצלם האדם' – ההנחה שממנה גם נגזרה הלגיטימציה להשמדת עם...
הערבוב שנוצר בישראל בין 'ערכי המדינה' שבחוק לערכים מנוגדים להם, טשטש את זהותה המולדת וחולל בה התנגשות תרבויות האנטינגטונית שגרמה לנזקים כבדים: הפרת האיזון בין שלוש רשויות המדינה, פגיעה במשילות, בביטחון, באמון בצה"ל ובעיקר בלכידות הלאומית הגבוהה שיצרה אותה הדבקות המשותפת בערכי 'מגילת העצמאות' ומורשתה.
ההיחלצות ממשבר הזהות המדינתי
'הרפורמה החקיקתית' היא מהפכת-נגד גלויה, למהפכה האנטי-דמוקרטית הסמויה ששינתה את זהות המדינה. היא פסולה דמוקרטית ולכן התעוררה 'המחאה' שבעצם ייתרה אותה. זהות המדינה טושטשה והמשילות בה נפגעה מאי ציות לחוק ובעיקר לרוחו ולא מפגם בחוק. הצהרת 'המחאה' על מחויבותה להגן על 'מגילת העצמאות' וערכיה היא השגת מטרת 'הרפורמה' ב'אמצעים אחרים' ולכן יש לבטלה כדי להתחיל מיד בשיקום הלאומי.
לשיקום המשילות והעצמת האחדות והחוסן הלאומי, נדרש להעמיד מחדש את 'שלוש הרשויות', גופי המדינה והאזרחים על אותו 'עמוד ערכי ומורשתי' שקבוע בחוק ושבגללו ישראל היא 'דמוקרטיה יהודית'. נחוץ להבהיר את הערכים שבחוק ולהתאים את פרשנותם לכוונת מקימי המדינה, בהתאמה כמובן לתקופה ואתגריה.
כבהקמת המדינה, הצלחת 'כיולה הערכי' של ישראל נתון בידי 'שלוש הרשויות': הכנסת והממשלה צריכות להוסיף לעשייתן ולדיאלוג הדמוקרטי שהן מנהלות ביניהן ועם 'הרשות השופטת', שיפוט קבוע ערכי ולמנות לשם כך יועצים אתיים (יועמ"סים) וכן להקנות למערכת החינוך את הנדרש למילוי תפקידה המרכזי בשיקום.
בג"ץ, כמו במצפון אישי, הוא לא רק שופט, מזכה או מייסר, אלא בראש ובראשונה מדריך ומצפן ערכי לאומי; לפיכך, לפסיקותיו ולהנמקותיו המבוססים על ערכי המדינה ותרבותה, יש ערך חינוכי עצום ותפקיד מכריע בשיקום הלאומי ועליו להיערך למילוי תפקיד זה.
בג"ץ צריך להישאר מחובר למשפט בדמוקרטיות ליברליות אחרות, אך לא להתבטל בפניהן. לרשותו תקדימים משפטיים חברתיים (לא רליגיוזיים) בני 3000 שנה; לייחם לא נס ובגלל ביסוסם על ההנחה (שהמדע מתקפה כל יום) ש'האדם נברא בצלם העולם' (ולא להיפך) רבים מהם רלוונטיים גם כיום.
ליטוש זהותה התרבותית – ערכית של ישראל (לא ההלכתית - דתית) לאלתר, הוא חוב מוסרי עצום: לקורבנות 'השואה' שהושמדו, כי היוו מכשול לבריאת עולם 'חדש' משוחרר ממוסר 'ברית החובות' – זה המוסר שישראל שנועדה לשמרו, הופשטה ממנו בתהליך אנטי דמוקרטי; למקימי המדינה, שברוח 'לא עוד!', ייעדו אותה לא רק להגנת היהודים ותרבותם, אלא להפיכתה, כנגזר מ'ערכי המדינה' ש'במגילת העצמאות', ל'חברת מופת' וכנגזר מהערך 'תיקון עולם', ל'אור לגויים' וכן, לקורבן העצום והיקר שהוקרב לשם כך.
דר' חנן שי, מרצה לחשיבה אסטרטגית