גם אני, ככל נערה דתיה בואכה מדרשה, נחשפתי לשמועות אודות "מרד הנשים במצרים במאה ה -12". בכל מחאה נשית, בטח כזו שנגעה למקוואות, ההשראה של מרד הנשים צפה ועלתה.
כמו בדבריה של הרבנית פיוטרקובסקי בשבוע האחרון. הסערה האחרונה הובילה אותי לכתוב את מסקנותיי מהעיון במקור הסיפור בשנות לימודיי באוניברסיטה.
מי שהביא לתודעת הציבור את מרד הנשים הוא פרופ' אברהם גרוסמן הי"ו בספרו "חסידות ומורדות". בדבריו הוא מסתמך על איגרת אחת ויחידה של הרמב"ם "תקנה בדבר שמירת הלכות טבילה".
לאחר קריאת דבריו הנחרצים של גרוסמן על המרד והתנהלותו העקשנית. פניתי לקרוא את האיגרת המדוברת. ומה רבתה הפתעתי כאשר קראתי את כל האיגרת. ובעצם, לא מצאתי כל רמז למרד כגון זה המתואר ע"י פרופ' גרוסמן.
להלן נראה כי מה שעולה מן האיגרת המדוברת הוא לא מרד, אלא מאבק נגד נוהג הטהרה הקראי - "הזריקה".
לפי מנהג זה, הנשים לא טבלו במקווה אלא פנו לבית המרחץ ושם הייתה אישה נוספת ויצקה עליהן צים לשם ההיטהרות. מנהג זה, לפי דברי האיגרת, התפשט וחלחל גם לנשים ה"רבניות" – אלה המשוייכות לקבוצה הנוהגת על פי מסורת חז"ל.
כבר בתחילת האיגרת מופיעה פרשנותו של הרמב"ם למציאות במצרים, מילים מהן מתעלם גרוסמן. נשים לב למילים: "מצאנו...עוון גדול, כבר פשט ברוב הציבור.... והנה הם התרשלו בדבר טבילת נידה במי מקווה ובספירת ימי שבעה נקיים. ונהגו מנהג מינות לסמוך על הרחיצה במים שאובים, מדמים שבזה תושג הטהרה".
הרמב"ם ממשיך ומתאר את "הפירצה" וה"צרעת הנושנת".
כל התיאורים הללו לא נשמעים כמו תיאורי מרידה, עזות, או סירוב. אלא בפשטות תיאורים של אימוץ מנהגי הקראים ועל הפיכתם למנהג והרגל בקרב הקהילה הרבנית במצרים.
רק אחרי התיאור הנ"ל ואחרי עוד שורות רבות בהן הרמב"ם מסביר את חשיבות שמירת ההלכות לפי מסורת חז"ל, מגיע הקטע אותו בחר פרופ' גרוסמן לצטט: "הזהרנום בבתי הכנסיות ובבתי מדרשות, והודענום כל אלה העניינים .... ".
פה בחר גרוסמן לפרש כי הפניה לרבים מעידה על "התארגנות", "מנהיגות" ו"עשרות אלפי נשות מצרים" שממאנות לשמוע בקול הרבנים. תוך התעלמות מהעובדה הפשוטה כי בבית הכנסת שעת ההכרזות והשיעורים תהיה תמיד סביב זמני התפילות בהם לכל הפחות יתכנס מניין מתפללים. (ואולי גם נשים. אם כי אין לכך כל אזכור מפורש באיגרת והפנייה היא תמיד בלשון רבים).
כדי לחזק את תיאוריית הסירוב לטבול במקווה, גרוסמן מתעלם מהמשך האגרת, כמה שורות למטה שם מזהיר הרמב"ם מכפל ההיטהרות: "והודענום שכל אישה אשר תזרוק. ואפילו בעיצומו של יום ואפילו טבלה במי מקווה אחרי כן – הרי היא תרבות רעה..."
דברי הרמב"ם מצביעים לא על מרד ועל סירוב לטבול במקווה אלא על אי הידיעה שמובילה, ככל הנראה, את נשות מצרים לנסות להיטהר בשתי הדרכים ולקיים את שני המנהגים זה לצד זה. הרמב"ם מפרט וחוזר ומפרט גם בהמשך האיגרת את איסור כפל המנהגים בטענה "שכל זמן שמחזיקין במינות זו יזלזלו בטבילה ויחזרו לומר אלו ואלו מטהרין".
האם המילים אלו מעידות על סירוב לטבול במקווה או שמא על הניסיון של נשות מצרים לצאת ידי שתי מסורות המנהג?
גרוסמן ממשיך וטווה את עלילת קיום המרד סביב ה"זמן המרובה שבו נמשך המרד" כפי שבא לידי ביטוי באיגרת: "ואחר שפרסמנו זה הדבר ברבים במשך שנים ראינו הנגע עומד בעינו ולא חזרו למוטב אלא יחידים" ובלשונו של גרוסמן: "אחת מני אלף".
גרוסמן רואה בהתמשכות המאבק של הרמב"ם לאורך השנים את עוצמתו של המרד אך האם מוכרת עוד תופעה של שינוי מנהג בבת אחת ע"י "התארגנות של עשרות אלפי נשים" או שמא למסורת ולמנהג הרווח יש כח עקשני הרבה יותר מל"מרד"?
זאת ועוד, כדי לאשש מציאות בה היה מרד נרחב, עיקש וארוך טווח כגון זה שמתאר פרופ' גרוסמן, מתבקש שנמצא עוד כמה איגרות, מכתבים ואזכורים על התרחשות כזו. אך למרבה הפלא, ובכל נבכי השאלות ההלכתיות שהתגלו בגניזה, גם אלה שנכתבו ע"י הרמב"ם עצמו ודנות באותן הנושאים עצמם, אין כל אזכור להתקוממות נשים שכזו.
גרוסמן מתאר את הסנקציות המופיעות ככאלה שנועדו לשבור את ה"עקשנות" של המרד. כמו שלילת הכתובה והחיוב להישבע כדי לקבל את הכתובה. בדבריו הוא מתעלם מהעובדה ששתי הפרוצדורות הללו מקובלות בענייני אישות וגירושין. יש עוד רשימה שלמה של נושאים בהם הכתובה נשללת מהאישה. וכך גם שבועת האלמנה היא פונקציה שקיימת בבתי הדין מקדמת דנא.
מקריאה פשוטה של האיגרת עולה, כי בגלל חומרת החטא ובגלל הקושי הגדול לשרש את המנהג השגוי והרווח, נצרכו הרמב"ם ובית דינו ליצור תקנות שהצטרפו להליכים המשפטיים הקיימים ואין בהם שום פרקטיקה חדשה.
בהתאם לנראטיב הפמינסטי שמנסה פרופ' גרוסמן להנחיל, הוא מתעלם מדברי הרמב"ם בהמשך אותה האיגרת ממש. שם מוטלות סנקציות חריפות על הבעל, חריפות אף מאלה המוטלות על האישה, במקרה שבו הוא לא מיחה ביד אשתו. ורק בעת הגירושין הוא בחר לפרסם את מנהגיה הפסולים. האם שלילת כתובה, חמורה ככל שזו תהיה, משתווה "לחרם והנידוי והביזוי וההפרשה מהציבור והפקרת ממון" המוטלים על הבעל?
בסיכומו של דבר, ניתן לומר כי כמו המנהג הקראי השגוי שחילחל, התקבל והתקיים בקרב נשות מצרים במשך כמה דורות.
כך גם סיפור "מרד הנשים במצרים" הינו סיפור שגוי שמקורו אצל חוקר היסטוריה אחד ויחיד. שבחר למצוא רמזים דחוקים ל"מרד" שכזה. ולמרות הכל ואף על פי כן קיומו של המרד חלחל, התקבל ומעורר הדים בדורנו. גם אם לא היה ולא נברא.
הכותבת: רכזת בית מדרש באולפנת צביה ירושלים, מתגוררת ביישוב נחליאל